פלאפל רצון בקינג ג’ורג’ בתל אביב הוא לא עוד פלאפל. הוא סמל. גם כשהרחוב כולו נראה כמו אתר חפירות של רשות העתיקות, עם בולדוזרים שנוסעים ברעש שמכה באוזן ואבק שמתערבל באוויר, שם, בין כל אלה, ניצבת חנות הפלאפל של רצון, קטן וצנוע, כאילו הזמן עצר מלכת. ואם לשפוט לפי התור שבכניסה, כנראה שגם הלקוחות לא ממהרים להתקדם הלאה.
כמו תמיד, השלט שתלוי במקום לא משאיר מקום לספק: “לא מוכרים חצי מנה, ולא לשגע את המוכר”. יש מי שיקרא לזה גסות, אחרים יקראו לזה אופי. ובסוף, כולם מקבלים את אותה המנה: חמה, פריכה, נדיבה, ולפעמים אפילו עם איזה חיוך קטן.
המנה בתשעה שקלים. כן, תשעה. לא טעות ולא מחיר “השקה”. רק תשעה שקלים, ותקבלו כדורי פלאפל טריים שיצאו זה עתה מהשמן. ואם תבקשו, כמו שאנחנו ביקשנו, בלי חמוצים סלט ובצל, תתוגמלו וקיבלתם לא פחות מתשעה כדורים חמים וריחניים, שכל אחד מהם תזכורת לכך שאוכל רחוב לא צריך לעלות כמו סטייק במסעדת שף.
“פלאפל בתשעה שקלים זה כבר לא רק טעם של פלאפל, זה טעם של מחאה”, אמר לנו דניאל, לקוח קבוע. “שכל מוכר פלאפל ב-25 או 30 שקלים, יסתכל טוב-טוב על מה שקורה פה. כי הנה, אפשר אחרת, ועדיין טעים ברמות”.
נטע, סטודנטית מהשכונה, הגיעה עם חברה אחרי עוד יום לימודים. “בהתחלה באנו בגלל המחיר. אמרנו יאללה, תשעה שקלים, מה יש להפסיד? אבל אחרי הביס הראשון הבנו שזה לא רק המחיר. הטעם פשוט מדויק. פריך, טרי, בלי שמן מיותר. אם זה ככה בזול, מה התירוץ של כל השאר?”.
וגם אלון, שעבר במקום במקרה, מצא את עצמו יושב לידנו על אחד הספסלים המאולתרים ונוגס בכדור הראשון. “תשמעי”, הוא אומר לי בפה מלא, “תמיד אומרים שמחיר זול זה טעם זול. אבל פה, זה לא רק טעים, זה נוסטלגי. זה מזכיר לי את הילדות. גם הפלאפל, גם המיץ ענבים בארבעה שקלים. זה קסם שאי אפשר לקנות בכרטיס אשראי”.
אז נכון, הרחוב כולו בשיפוצים, והעובדים מהעירייה חולפים מדי פעם עם קסדות ומרגישים אבק באוויר. אבל ליד פלאפל רצון, דווקא בתוך הבלאגן, יש רגע קטן של שקט. ביס שמחזיר אותך לתל אביב של פעם. של לפני כל ההצפות, העבודות הבלתי נגמרות והפקקים. פלאפל. בתשעה שקלים. בלי חצי מנה, בלי שיגועים.
התרעות פיקוד העורף