אלא שלעיתים, תחת נסיבות מסוימות, פעולה כספית תמימה לכאורה עלולה לקבל גוון פלילי ולהיחשב עבירת צווארון לבן. הכל תלוי בכוונת מבצע הפעולה, בהקשר שבו נעשתה ובשאלה האם היא קשורה בהפרת חוק.
בנוסף, האחריות הפלילית היא אישית. טענות כמו “לא ידעתי שזו עבירה” או “רק ביצעתי מה שהתבקשתי” לא יגנו מפני העמדה לדין. הדין קובע שאי-ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש, ומי שתורם במעשיו לעבירה – אפילו בתפקיד שולי – עלול להיחשב מסייע לעבריין. פירוש הדבר שגם עובד זוטר שממלא הוראה בלתי חוקית של מנהלו, או חבר שעוזר לאחר לבצע העברה בנקאית חשודה, עשויים להיחקר כשותפים לדבר עבירה ולא רק כ"טרמפיסטים תמימים".
בתי המשפט נוקטים מדיניות של אפס סובלנות כלפי עברייני צווארון לבן. הענישה בעבירות כמו העלמת מס, הלבנת הון ומרמה הפכה מחמירה בהרבה מבעבר, ויותר עונשי מאסר בפועל מוטלים כיום על עבריינים כלכליים. בתי המשפט מדגישים שגם אם אין לעבירות הללו קורבן ישיר, הפגיעה בקופת המדינה ובאמון הציבור חמורה – ולכן יש להתייחס אליהן כפשע חברתי חמור.
התרעות פיקוד העורף