"הייתי טכנולוג במפעל עלית בנצרת ועסקתי בפיתוח מוצרים חדשים. לא היה לעלית להיט גדול באותה תקופה, ואני חיפשתי מוצר חדש שיענה על הדרישה הזאת. עבדתי על המוצר ואת הדוגמה הראשונה שפיתחתי הבאתי למשפחה, שאמרה לי ללכת על זה. הבאתי את זה להנהלה, והיא אישרה על המקום ומאז המוצר הזה קיים", סיפר.
וולשטיין מספר כי גם היום, יותר מארבעה עשורים אחרי, הוא מקפיד לבדוק את החטיף מדי חודש: "אני באדיקות בודק אותו כמעט כל חודש לראות שלא שינו משהו במתכון. חשוב לי לוודא שממשיכים עם אותו מוצר ואותו מתכון במשך 40 שנה".
כשהציג את הרעיון, נשאל כמה מכירות הוא צופה. "הייתי מאוד צנוע ואמרתי בערך 50 טון בחודש", הוא נזכר. אלא שהמציאות הייתה שונה לחלוטין.
וולשטיין מספר על הנסיעה למילאנו כדי לרכוש מכונה שתעמוד בקצב. "נסעתי עם אבי פילוסוף. הייתה בעיה כי מכונה דומה כבר הובטחה ללקוח משוודיה. נסענו אליו והצענו לו סכום גדול כדי לוותר על הזכות למכונה והוא הסכים. עבדנו במילאנו על המכונה עם חומרי גלם מהארץ, ויצא מוצר מאוד מוצלח".
המסלול האישי
לאחר שירותו הצבאי החליט וולשטיין ללמוד הנדסת מזון באנגליה, תחום שטרם היה קיים בישראל. "בחופשות נדרשנו לעבוד במפעלים, ואני בחרתי משום מה בשוקולד. חיברו אותי למפעל שוקולד נדיב שעזר לי מאוד, וגם מחוץ לחופשות העסיקו אותי. כשסיימתי את הלימודים המשכתי לעבוד שם והגעתי לתפקיד סגן מנכ"ל. ואז פרצה מלחמת יום כיפור, וכבר הייתי נשוי עם שני ילדים, החלטנו לחזור ארצה".
בישראל בדק כמה מפעלים, אך בחר בעלית. "הם נתנו לי משכורת גבוהה יותר ורכב, אז הצטרפתי. קיבלתי שם יד חופשית. המנכ"ל פילוסוף נתן לי גיבוי מלא, פיתחתי המון מוצרים והייתי כמו אחד מהמשפחה".
כשהחברה נרכשה על ידי שטראוס, וולשטיין, כמו מייסדי עלית, נאלץ לעזוב. הוא הצטרף ל"ורד הגליל", ולאחר שש שנים הקים עם שותף מפעל שוקולד ששימש קבלן משנה של "עלית" ושל "ורד הגליל". בהמשך פעל כיועץ למפעלים בארץ ובחו"ל, עד פרישתו.
לפני שנתיים, בישיבת הנהלה של עלית, קיבל הוקרה מיוחדת. "הודו לי בשם עלית ובשם עם ישראל על זה שעד היום זה חטיף השוקולד מספר 1 אחרי 40 שנה. זה לא יאומן".
כששואלים אותו מה עושה את החטיף לכל כך מיוחד, יש לו תשובה פשוטה: "יש פה תערובת של שוקולד, קרם, ופלים. ברגע שאוכלים את הפסק זמן זה מתערבב בפה ונותן הרגשה מאוד נעימה. זה האפקט שלו".
התרעות פיקוד העורף