רשת לידל הגרמנית מוכרת מדי פעם מכוניות חשמליות, ג’קוזי ביתיים או מקררי יין לצד הלחם והגבינה. טסקו הבריטית מציעה מבצעי ענק על ריהוט ומכשירי חשמל, ובקטלוגים של הרשתות באירופה כיום שליש מהמוצרים כלל אינם מזון. הצרכן האירופי התרגל לרכוש הכול במקום אחד מתוך אמון במותג הסופרמרקט שמספק לו איכות, מחיר ותנאי שירות נוחים. וכך הגבול בין קמעונאות מזון לקמעונאות כללית היטשטש כמעט לחלוטין.
קרפור שהביאה לישראל את הגישה האירופית מציעה כיום מגוון רחב של מוצרים שאינם מזון, צעצועים, כלי עבודה, מוצרי חשמל, אביזרי רכב ואף בגדים. יוחננוף ואושר עד מציעות מאות מוצרים לבית, מהדסים מלאכותיים ועד מזגנים. אפילו רמי לוי, המזוהה יותר מכל עם מזון, מציע כיום מוצרים טכנולוגיים ומותגי אופנה מוזלים.
המגמה הזו מעלה שאלות כלכליות כבדות משקל, מה יקרה לחנויות המומחיות, חנויות החשמל, חנויות הצעצועים, חנויות הטקסטיל והאופנה, כשהצרכן מגלה שהוא יכול למצוא את אותם מוצרים במחירים נמוכים בהרבה בסופרמרקט ליד הבית.
המטרה של הרשתות אינה רק רווח ישיר ממכירת מוצרי החשמל או הביגוד, אלא חיזוק הקשר עם הצרכן והעמקת תחושת הנוחות. כשהצרכן מרגיש שהוא יכול לקנות הכול באותו מקום, הוא הופך ללקוח נאמן ומגיע לעיתים תכופות יותר.
בישראל, שבה הקמעונאות נוטה להסתגל במהירות למודלים גלובליים, ייתכן שבתוך שנים ספורות יראו הרשתות הגדולות את עצמן לא רק כמרכז מזון אלא כמרכז חיים, מקום שממלא את כל הצרכים היומיומיים של הצרכן.
התרעות פיקוד העורף