אבל בזמן שכל תשומת הלב הצרכנית מופנית למדף, מתרחש מול העיניים מנגנון אחר לגמרי. שקט. עקבי. יקר. כזה שמגלגל אלפי שקלים בשנה מכל משק בית, בלי מחאה, בלי רעש ובלי מודעות. לא דרך חוק חדש, לא דרך מס מפורסם, אלא דרך הדלק שמניע את הכלכלה כולה: הסולר.
ביום רביעי האחרון, בשעה עשר בבוקר, יצאנו לבדיקה הכי בסיסית שיש. לא מחקר מעבדה, לא סימולציה אקדמית, אלא ניסוי צרכני שכל אזרח יכול לבצע.
התוצאות היו קשות לעיכול.
עכשיו נעשה את החשבון, לא בהגזמה ולא בתרחיש קיצון:
כאן מתחילה הבעיה האמיתית. במשך שנים הציבור חונך לכך שמחירי הדלק מפוקחים. יש מחיר מירבי לבנזין 95, יש עדכון חודשי, יש כותרות, יש תחושה של סדר. מכאן נוצרה אשליה מסוכנת: אם הבנזין מפוקח, כנראה שגם שאר הדלקים.
אבל זה פשוט לא נכון. בנזין 95 מפוקח. סולר – לא. הסולר מתומחר בשוק חופשי כמעט לחלוטין. כל תחנה קובעת מחיר כרצונה. אין מחיר מירבי, אין תקרת פיקוח, ואין שום חובה לשקיפות צרכנית אמיתית. התוצאה היא פערים של 20 עד 30 אחוזים בין תחנות, לעיתים באותו רחוב.
הצרכן ממשיך לתדלק כאילו מדובר במוצר אחיד ומפוקח, ובפועל משלם פרמיה של מאות ואלפי שקלים בשנה, בלי להבין שהוא בכלל בוחר לשלם יותר.
ואז, בשקט, התחולל אחד המהלכים הפיסקליים המתוחכמים והפחות מדוברים בישראל. על פי נתונים רשמיים של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, בין השנים 2002 ל־2008 זינק מחיר הסולר לצרכן בכ־286 אחוזים. באותה תקופה ממש, מחיר הבנזין עלה בכ־78 אחוזים בלבד. זה לא הבדל מקרי. זה פער מדיניות.
מחירי הנפט העולמיים אכן עלו, אבל לא בשיעור כזה. הזינוק החריג הגיע ממקום אחר: מס הבלו. הבלו על הסולר הועלה בהדרגה מ־0.68 שקלים לליטר לרמה של כ־2.2 שקלים לליטר, כמעט זהה לבלו על בנזין. מדובר בעלייה של יותר מ־200 אחוזים במס בלבד.
כך, בלי רעש ציבורי ובלי מחאה, בוטל היתרון היחסי של הסולר. מה שהיה דלק עבודה הפך למקור הכנסה פיסקלי. מה שהיה כלי תומך תעסוקה הפך לנטל צרכני.
כאן טמון הממד העמוק ביותר של הסיפור, וזה המקום שבו הסולר הופך מסוגיית נהגים לבעיה לאומית. סולר הוא דלק תשתיתי. הוא לא נשאר בתחנה. הוא מניע את כל שרשרת האספקה: משאיות שמובילות מזון, חלב, בשר ולחם, אוטובוסים בתחבורה הציבורית, מוניות והסעות, ציוד חקלאי, אתרי בנייה ושירותי משלוחים.
כל שקל שמתייקר בליטר סולר מתגלגל מיד למחירי המוצרים והשירותים. זו אינה הערכה, אלא מנגנון כלכלי מוכר של גלגול מסים עקיפים. עלייה של שקל במחיר הסולר מתורגמת לעלייה של אחוז עד שני אחוזים במחירי המזון במדף. כשהסולר מתייקר בעשרות אחוזים, ההתייקרות מגיעה לכל סל קניות בישראל. זו בדיוק הסיבה שהסולר הוא "מס שקט". הוא אינו מופיע בשורת המסים, אבל הוא נגבה בכל קנייה.
השתיקה הציבורית אינה מקרית. הסולר נתפס כדלק של אחרים. של משאיות. של עבודה קשה. לא של הנהג הפרטי. בפועל, אלפי משקי בית מחזיקים רכבי דיזל, ועוד מיליונים משלמים את מחירו דרך יוקר המחיה.
לרשתות הדלק נוח שהצרכן יחשוב שהכול מפוקח. למדינה נוח שהמס נגבה בלי דיון ציבורי. וכשאין זעם, אין שינוי.
יש שלושה גורמים מרכזיים שמאפשרים למנגנון הזה להמשיך לפעול:
האשליה. הציבור חושב שדלק הוא מוצר אחיד.
הנוחות. התחנה הקרובה מנצחת את החשבון הכלכלי.
העדר שקיפות. אין כלי פשוט וברור להשוואת מחירי סולר.
וכשאין השוואה, אין תחרות אמיתית.
בניגוד למס הכנסה, למע"מ או לארנונה, כאן לצרכן יש כוח אמיתי.
משק בית שמפסיק לתדלק בעיוורון יכול לחסוך אלפי שקלים בשנה, בלי חוק חדש ובלי רגולציה.
הסולר הוא שיעור היסטורי. הוא התחיל כדלק זול ומעודד תחבורה, והפך בהדרגה למקור מיסוי כבד. השאלה המתבקשת היא מה יקרה לחשמל. היום יש תמריצים. מחר יקטינו אותם. בהמשך יופיעו אגרות, מיסוי על טעינה ציבורית, ואולי בלו חדש. ההיסטוריה מלמדת שמקור הכנסה, בסוף, ממוסה. הפעם אולי כדאי שהציבור יישאר ערני מהשלב הראשון.
הסולר בישראל הוא מקרה מבחן קלאסי ליוקר מחיה שמטפס בלי רעש. מוצר בסיסי, חיוני, לא מפוקח, עם פערי מחירים קיצוניים, שמתגלגל ישירות לכיס של כולנו.
אבל בניגוד להרבה עוולות כלכליות אחרות, כאן יש פתרון מיידי. לא צריך ועדת כנסת. לא צריך חוק חדש. צריך מודעות.
בפעם הבאה שאתם עוצרים בתחנת דלק, זו לא פעולה טכנית. זו החלטה כלכלית של מאות שקלים. והשאלה היחידה היא אם תמשיכו לשלם אותם בשקט.
התרעות פיקוד העורף