הטלת המכסים, שנועדה להגביל את פעילותה הכלכלית הגלובלית של בייג'ינג ולצמצם משמעותית את הפער בהיקף הסחר ביניהן (בין השנים 2000-2024 חל זינוק של 1,200% בהיקף הסחר הכולל של סין שהגיע ל-6.2 טריליון דולר, לעומת גידול של 167% בהיקף הסחר של ארה"ב, שהגיע ל-5.3 טריליון דולר בלבד), עלולה להוביל דווקא לתוצאה הפוכה.
בנוסף ועל רקע הערכות השליליות לפיהן צפויה האטה של 1-2.5% בצמיחתה של סין בעקבות צניחה דרסטית של 80% בהיקף הייצוא שלה לארה"ב, בייג'ינג עשויה להרחיב את שתופי הפעולה הכלכליים שלה גם עם בעלות בריתה של ארה"ב במרחב דרום-מזרח אסיה ובראשן, יפן וקוריאה הדרומית. שילוב בין מדיניות סחר אמריקאית אגרסיבית (כגון, מכסים של 46% על וייטנאם שהעודף המסחרי שלה עם ארה"ב עמד על 123.5 מיליארד דולר ב-2024) וקיצוץ בתוכניות סיוע חוץ ויוזמות בינלאומיות (כגון USAID, Radio Free Asia) מחלישים את השפעתה האזורית של ארה"ב ומגבירים את הלחצים והמחלוקות הפנימיות איתן מתמודדות כלכלות האזור שתלויות בה.
מנגד, הם מאפשרים לסין למצב-מחדש את עצמה כשותפה חלופית, חזקה ויציבה וכן, לכונן שותפויות דו/רב צדדיות שיסייעו בבלימת מאמציה של וושינגטון ליצור חזית מאוחדת נגד שאיפותיה הגאופוליטיות באזור. יתרה מזאת, חידוש הסחר בין בייג'ין, טוקיו וסיאול לרבות ייצוא חומרי גלם וייבוא שבבים מהן, עשוי להרחיב ולחזק את קשרי הסחר האזוריים ולמשוך מדינות נוספות לסין תוך התרחקות מארה"ב. מהלכיו הדרסטיים של ממשל טראמפ אף עשויה לזרז יצירתו של גוש כלכלי אסייתי בהובלת הממשל הסיני, שיקרין על התפצלות הסחר העולמי לגושי סחר מתחרים.
בראיה מערכתית רחבה, אין ספק איפוא שהשילוב בין הטלת מכסים של 32% על טייוואן והגברת תמיכתה הצבאית של ארה"ב בה, מחריפה את המתיחות בין הצדדים ומקרבת אותם ל"נקודת רתיחה". בו-זמנית מנגד, היא מהווה הזדמנות נדירה עבור סין למנף את התוקפנות האמריקאית במיוחד כעת, כדי לקדם את מעמדה והשפעתה האזורית והגלובלית.
התרעות פיקוד העורף