המודל שהשניים בנו התבסס על מסורות מחקריות קלאסיות אך גם כלל רכיב מקורי. "כמובן שהסתמכנו בין היתר על התיאוריה הכלכלית של פרופ' סטנלי פישר, לשעבר נגיד בנק ישראל, שהראה כבר בשנות התשעים את החשיבות של מדיניות פיסקלית אחראית לצמיחה," אומר ויינשטיין. "ואי אפשר שלא להזכיר את דרון אסמוגלו, שזכה ממש לאחרונה בפרס נובל על מחקריו על מוסדות וצמיחה. אמנם לא השתמשנו ישירות במודל שלו, אבל ההשראה ברורה".
בבסיס המודל שהם בנו עומדת אינטואיציה פשוטה: בשנים הראשונות כהונה ארוכה תורמת ליציבות, ליכולת לבצע רפורמות ולתכנון לטווח ארוך. אך ככל שחולפות השנים היתרונות מתחלפים בחסרונות – עייפות של המנהיג, שחיקה במוטיבציה, ירידה ביעילות קבלת ההחלטות ולעיתים גם עלייה בסיכון לשחיתות.
"כמה מחקרים חשובים, בהם זה של Dal Bó ו-Rossi (2011), מצאו דרכים יצירתיות להתמודד עם האתגר", היא מסבירה. "החוקרים בחנו את ארגנטינה לאחר נפילת הדיקטטורה, כשבחרו באופן אקראי במחצית מחברי הקונגרס החדש לכהונה של שנתיים ובמחצית לכהונה של ארבע שנים. כך ניתן היה לזהות את ההשפעה הישירה של אורך כהונה על התפקוד: התברר כי כהונה ארוכה יותר הגבירה יעילות ופרודוקטיביות – עדות ל'הגיון ההשקעה', שלפיו לוקח זמן לממש מדיניות ארוכת טווח, ואופק קצר דוחף להתמקדות ביעדים טקטיים. אבל לצד היתרונות, כהונה ארוכה עלולה להביא גם לשחיקה ולשחיתות".
כדי להתמודד עם האתגר האמפירי השתמשו ישורון וויינשטיין בשיטה מתקדמת – TSLS – המאפשרת לבודד את ההשפעה ה"נקייה". "שילבנו משתנים אקסוגניים כמו גיל המנהיג עם כניסתו לתפקיד, מספר המפלגות בקואליציה או סוג המשטר," מסביר ויינשטיין. "כך הצלחנו להוציא מהמשוואה את ההשפעות ההדדיות ולמדוד את האפקט הישיר של משך הכהונה".
התוצאות הפתיעו אפילו אותם. ברגרסיה פשוטה (OLS) אמנם התקבלה נקודת אופטימום סביב ארבע וחצי שנים – פחות או יותר קדנציה אחת. אבל כשיישמו את השיטה המלאה, התמונה השתנתה לחלוטין: הנקודה האופטימלית התייצבה סביב תשע שנים, שתי קדנציות מלאות ותחילת שלישית. מעבר לנקודה הזו מתחילה ירידה עקבית בצמיחה, שהולכת ומואצת ככל שהשנים חולפות. "בשנה העשירית ההפסד עומד על כחמישים דולר לנפש, בשנה השתים־עשרה כבר שבעים ושבעה דולר, ובשנה השש־עשרה מדובר ביותר ממאתיים וחמישים דולר לנפש", מפרט ישורון. "ככל שממשיכים הלאה, הפגיעה רק מתעצמת".
המסקנה, מבחינתם, ברורה: הגיע הזמן לשקול ברצינות מגבלה על מספר קדנציות בישראל. "במדינות רבות כבר הוכנסו מגבלות כאלה מזמן", הם חותמים, "בארצות הברית נשיא רשאי לכהן לכל היותר שמונה שנים, בפיליפינים רק קדנציה אחת של שש שנים. בישראל לעומת זאת, אין שום מגבלה, ומי שמשלם את המחיר הכלכלי הם האזרחים - אנחנו".
ד"ר רגב מסייגת מעט ומציינת ש"משום שכוחות פועלים בשני הכיוונים, מפתה לחשוב שקיימת נקודת איזון אחת נכונה. בפועל, ההשפעה משתנה בין מדינות, נסיבות ומנהיגים. וכיוון שכללי המשחק כמעט שאינם משתנים – השאלה אינה כמה זמן כדאי שהמנהיג יכהן, אלא כמה זמן הציבור עוד מוכן לסבול".
התרעות פיקוד העורף