ואז, בום. ממדני ניצח. ומה קרה? ג'יימי דיימון, אותו אחד שקרא לו "מרקסיסט", הרים לו טלפון והציע "לסייע". ביל אקמן, אחרי שהשקיע מיליונים נגדו, צייץ לו ברכה פומבית: "אם אוכל לעזור ל-NYC, רק תודיע לי מה אני יכול לעשות". מה קרה פה? המיליארדרים הפכו פתאום לסוציאליסטים? הם הבינו פתאום שהקפיטליזם נכשל?
אל תהיו תמימים מה שאנחנו רואים הוא לא שינוי אידיאולוגי. זהו שיעור מבריק בניהול סיכונים. תחשבו על זה רגע: אסטרטגיה מס' 1 עימות חזיתי נכשלה כישלון חרוץ. הם השקיעו 40 מיליון דולר וקיבלו ראש עיר שנבחר עם מנדט ציבורי אדיר. אז הם עברו מיד לאסטרטגיה מס' 2 בלימה וניהול סיכונים. או כמו שאומר הפתגם הידוע: "שמור את אויביך קרוב".
וול סטריט הבינה שהם לא יכולים לנצח אותו מבחוץ. לכן, הם מנסים עכשיו "לקנות גישה". הצעות ה"עזרה" האלה הן ניסיון נואש לשבת בחדר, להציע פתרונות "מבוססי-שוק", ובכך לנסות למתן את המדיניות הרדיקלית ביותר מבפנים. הם לא מנסים לעזור לו להצליח; הם מנסים למנוע ממנו להרוס את העיר.
אז מה קיבלנו? ראש עיר שכפות ידיו קשורות. יש לו בסיס בוחרים שדורש הוצאות, אבל אין לו מקורות הכנסה חוקיים. זה בדיוק, אבל בדיוק, המתכון שהכניס את ניו יורק למשבר הפיסקלי הנורא של 1975. כשראש עיר נואש, הוא מתחיל להשתמש ב"טריקים חשבונאיים" ובחובות קצרי טווח כדי לממן הוצאות שוטפות.
וזה, חברים, מה שגורם לג'יימי דיימון להזיע בלילה. לא "מכולות עירוניות", אלא "לולאת אבדון" פיסקלית שתגרום לאובדן אמון מוחלט בשוק האג"ח העירוני ותוביל את העיר לפשיטת רגל. אז בפעם הבאה שאתם קוראים שהמיליארדרים "מחבקים" את ראש העיר החדש, תבינו שזה לא חיבוק של אהבה. זה חיבוק דב טקטי. הם לא מנסים להציל את האג'נדה שלו; הם מנסים להציל את ההשקעות שלהם.
התרעות פיקוד העורף