רוקר מזכיר כי תעשיית הנפט של ונצואלה מצויה בדעיכה עמוקה כבר יותר מעשור, בשל תת השקעה, ניהול כושל, ניצול יתר וסנקציות. היקף היצוא עומד כיום על כ-0.5 מיליון חביות ביום, פחות מחצי אחוז מההיצע העולמי, נתון שמגביל מאוד את השפעתה של המדינה על מחירי הנפט הגלובליים.
לדבריו, גם אופי הפעולה האמריקאית מצמצם את הסיכון לשיבושים מיידיים. ההתערבות התמקדה בהנהגה הפוליטית, בעוד שתשתיות הנפט המרכזיות המשיכו לפעול. בנוסף, חלק מהתפוקה מופעל על ידי חברה אמריקאית גדולה, הנהנית מפטורים מסנקציות, ולכן צפויה להמשיך להזרים נפט לשוק האמריקאי.
בהקשר זה רוקר מצביע על תמונה רחבה יותר. "אם הביקוש לנפט אכן יתקרב לשיאו בעשור הקרוב, תוספת היצע כזו עלולה להפוך חלקים מתעשיית פצלי הנפט בארצות הברית ללא רלוונטיים", הוא אומר, "וזה ישפיע על עוגן המחירים ארוך הטווח, שנקבע לפי עלויות ההפקה".
למרות הרטוריקה האמריקאית, רוקר מדגיש כי ארצות הברית אינה סובלת ממחסור בנפט כבד, הסוג שמספקת ונצואלה. "קנדה מספקת כיום כמויות מספקות ואף מעבר לכך", הוא אומר. מנגד, הוא מזהיר מפני אשליות בנוגע לשיקום מהיר של ונצואלה. "שינוי משטר אפקטיבי דורש הרבה יותר מתקיפות ממוקדות מרחוק", הוא קובע. "החודשים ואף השנים הקרובות עלולים להיות כאוטיים, עם אספקת נפט לא יציבה, כפי שראינו בלוב ובעיראק".
בסיכומו של דבר, רוקר מעריך כי האירועים האחרונים אינם משנים את התמונה הכוללת. "אנחנו שומרים על עמדה ניטרלית וצופים שמחירי הנפט ייסחרו סביב 50 דולר לחבית לאורך חלק ניכר מ-2026", הוא מסכם. "שוק הנפט נמצא בעודף מבני מתמשך, ובשלב זה נראה שהוא יודע להתמודד גם עם טלטלות גיאופוליטיות".
התרעות פיקוד העורף