בטח ראיתם בשבוע האחרון את כל הכותרות על איראן, אבל האמת היא שמחאות המוניות הן לא משהו שזר לרחובות טהרן. גם אם נשים בצד את המחאות הדתיות של 1978, אלו שהפכו בדיעבד למהפכה של 1979, ונתמקד רק בעבר הקרוב, הרי שהעם האיראני כבר יצא לרחובות ב־2009 על רקע פוליטי במחאה על זיוף תוצאות הבחירות, וב־2022 על רקע חברתי במחאת החיג'אב.
ואם הבידוד הכלכלי שמקשה על השקעה, יבוא ופיתוח תשתיות לא מספיק בשביל להחריב כלכלה, תוסיפו לזה מדיניות מוניטרית פופוליסטית של הדפסת כסף, סובסידיות רחבות שמעודדת בזבוז אנרגיה - למשל דלק, שנשמר זול באופן מלאכותי - ובכלל, התנהלות ממשלתית שלא מעודדת צמיחה.
המסמר האחרון בארון המתים היה הפרוטקציוניזם, כלכלת מקורבים, שגרמה לכך שגם מעט הפרויקטים שהמדינה מבצעת לא מתוכננים ומבוצעים לפי צורך ציבורי אלא לפי קשרים, אינטרסים והעברת משאבים לגורמים המקורבים לשלטון. התוצאה היא הצטמקות של מעמד הביניים. השכבה העירונית המשכילה מגלה שכישורים והשכלה כבר לא מוערכים במשטר הפרוטקציוניסטי ונדחפים כלפי מטה, בעוד מיעוט של מקורבי המשטר נמשכים כלפי מעלה ונהנים מרמת חיים גבוהה שלא הולמת את כישוריהם.
"אחד הסימפטומים הבולטים ביותר לניוון של כלכלת איראן בשנים האחרונות היה התפקיד הכלכלי של משמרות המהפכה. גם אם נשים בצד את כל הכסף שנשפך על הפרוקסיז למיניהם, ומדובר בלא מעט כסף, עצם העובדה שגוף צבאי במהותו הוא שחקן עסקי מרכזי שמחזיק חברות ומבצע פרויקטים רחבי היקף מעידה על עומק הריקבון. החלטות כלכליות שמתקבלות במבנה כזה אינן שואפות ליעילות או לרווחת הציבור, אלא בהכרח נועדו לשימור כוח ושליטה".
במקביל, האינפלציה שוחקת את רמת החיים של האיראני הממוצע בקצב של כ־40% בשנה. "זו אומנם לא היפר־אינפלציה כמו שראינו בוונצואלה, אבל כן אינפלציה מתמשכת ועקבית שמכרסמת בכל משכורת. חלק מהסיבה לכך היא הריאל האיראני, שנחלש בעקביות והגיע לשער של יותר ממיליון ריאל לדולר, מה שמייקר יבוא, מקשה על השקעה ומזין עוד סיבוב אינפלציוני".
השקס מציין שלאזרחי איראן ולכלכלתה היו גם כמה רגעים של נשימה לרווחה בעשור הקודם, עם הסכם הגרעין ב־2015 שהביא לעלייה ביצוא הנפט ולחזרת חברות זרות. אבל פרישת ארה"ב מההסכם ב־2018 החזירה את המערכת כמעט לאותה נקודה, עם תשתיות מוזנחות, השקעות חסרות ואמון ציבורי מתפורר. מאז המשבר רק העמיק, ובשנה האחרונה חזרו גם הסנקציות של מועצת הביטחון במסגרת מנגנון ה"סנאפבק", אם כי השקס מסייג שהדבר בעיקר התבטא באווירת הנכאים ברחוב האיראני ופחות בצד הכלכלי, שכן ההשפעה הישירה הייתה מוגבלת ביחס לסנקציות האמריקאיות שחזרו עוד קודם.
"האזרחים האיראניים שיצאו לרחובות בשבוע האחרון הם אזרחים מותשים כלכלית. אזרחים שרואים מחירים שעולים, כוח קנייה שנשחק, תשתיות שלא עובדות, ציוד מיושן ושכר שלא מתקרב אפילו להדביק את יוקר המחיה - אבל יותר מזה, אלה אזרחים שזוכרים שאפשר אחרת. שפעם היה פה יותר טוב. יש לסוציולוגים מונח שנקרא Relative Deprivation, תחושת קיפוח יחסית. מחאה וקיפוח נוצרים לא איפה שיש עוני מוחלט, אלא איפה שיש ידיעה שפעם היה טוב יותר, שבמקומות אחרים בעולם החיים נראים אחרת. התחושה הזו, יותר מכל מדד מאקרו, היא הדלק למחאה. אנשים יוצאים לרחובות לא רק כי רע, אלא כי הם יודעים שיכול להיות אחרת".
שאלת המשטר שיקום היא כמובן גם שאלת המפתח בשאלה שמעניינת אותנו כאן בישראל - האם נפילת המשטר טובה לנו כלכלית? בצד הביטחוני אני לא חושב שיש שאלה, אם כי אי אפשר באמת להפריד בין השניים. היחלשות או שינוי של המשטר האיראני יכולים לצמצם את התמיכה בפרוקסי באזור, וכמובן את האיום הגרעיני והבליסטי האיראני, וכך להפחית חלק מהלחץ שמחייב את ישראל להחזיק תקציב ביטחון גבוה במיוחד.
"אבל צריך לזכור שאיראן עדיין מוקפת מדינות עוינות ולא יציבות, מסוריה ועד אפגניסטן. גם בתרחיש שבו המשטר בטהרן מתחלף, שום דבר לא קורה בחלל ריק. יש פוטנציאל אדיר לשינוי אזורי, גם כלכלי וגם ביטחוני, אבל הוא לא תלוי רק באיראן עצמה אלא במה שיקרה סביב לה. זה יכול לפתוח הזדמנויות חסרות תקדים, וגם לייצר סיכונים חדשים. לכן צריך להיזהר מנרטיבים פשוטים. שינוי באיראן יכול להיות חדשות טובות לישראל, אבל הדרך לשם תהיה מורכבת וארוכה".
התרעות פיקוד העורף