עסקי אוכל מעטים נשארו פעילים באזורים המפונים בצפון, כשאחד המניעים המרכזיים של הבעלים הוא לתת שירות לחיילים ולכוחות הביטחון הרבים שנמצאים בסביבה. חתן, 61, כאמור, היא אחת מהם. היא מתגוררת במושב שתולה מאז היווסדו בשנת 1969. היא אם יחידנית לשני ילדים, האחד סטודנט שמגיע למושב בסופי שבוע, והשני בן 10, עמו נשארה בביתה. העסק שלה פעיל מ־1995, ובימי שגרה, היא מספרת, מגיעים למסעדה שממוקמת בביתה הפרטי, בקונספט האירוח הביתי, קבוצות ויחידים.
“אנשים באים, אוכלים ארוחה כורדית, שומעים סיפורים על המשפחה שלי, על איך שהקמנו את המקום", היא אומרת ומציינת שהאזעקות והשיגורים לאזור, ואף הפגיעות עצמן שהיו בשתולה, לא מפחידים אותה. “אין לי זמן לפחד", היא אומרת. “אני כל כך עסוקה, גם לומדת משפטים, גם יש לי בעלי חיים, ואני גם מכינה ארוחות לחיילים. אני מבשלת כמויות, החיילים באים, לוקחים את הסירים ועוזבים. אני לא רוצה לסכן אותם בכך שישבו לאכול במסעדה עצמה, אז הם פשוט באים ולוקחים את הסירים. אלה אפילו לא חמגשיות אלא סירים, כדי שירגישו אווירה של בית, של ארוחה חמה וכיפית. אני מבשלת את הכל על בסיס יומיומי, ממש אוכל חם, מפנק ומנחם. עושה להם את מנת הדגל - מרק קובה, מכינה טבית - עוף ממולא שנמס בפה, ולילה קודם נמצא על הפלטה עד למחרת. הם עפים על העוף".
לדברי חתן, את החיילים היא מאכילה בהתנדבות. “בתחילת המלחמה אנשים באמת תרמו והייתה היענות מאוד יפה, אבל מטבעם של דברים זה הופך להיות מעין שגרה, כל אחד בעניינים שלו וכבר לא תורמים", היא אומרת. “אני קונה מכספי מצרכים ומבשלת להם. הלוואי שיהיו תרומות, זה יעזור מאוד. אבל אני לא יכולה לסרב כשמתקשרים אליי ומבקשים אוכל לחיילים. אני לא מתפרנסת כרגע, אין עכשיו פרנסה, יש פיצויים מהמדינה, שהולכים לצורכי מחיה, כמו חשמל, מים, וגם על קניית המצרכים לאוכל לחיילים".
העסק שלו קיים זה כ־20 שנים, ובימי שגרה מאכיל את תושבי העיר והסביבה, וכל מי שעובר דרך קריית שמונה. הוא בן 50, יליד העיר, כרגע מפונה בטבריה, אך במציאות שבה רוב העסקים בעיר סגורים הוא מקפיד להגיע כל יום לעירו על מנת לפתוח את העסק. “ההחלטה נובעת מכך שקודם כל יש פה כוחות צבא רבים, כוחות הצלה, כבאות. הרבה חבר’ה שמן הסתם צריכים גם לאכול. החלטתי להפעיל את העסק כדי להאכיל אותם וגם כדי לשמור על השפיות של עצמי", הוא אומר.
מבחינת התמורה המתקבלת עבור האוכל, מספר אבוטבול, זה מתחלק: “יש תרומות שמתקבלות מאנשים טובים ששמים סכום כסף מסוים ואומרים שזה עבור מוצב כזה או כזה; גם אני תורם מנות מעצמי לחיילים; ויש גם כאלה שקונים בכסף", הוא מציין ואומר שהסיפוק שלו בעובדה שנשאר פתוח הוא מובן מאליו. “זה כמו שאת נותנת אוכל לילדים שלך, איזה כיף זה. אני צריך להגיד לך מה זה לתת אוכל? אחרי יום שהכוחות היו בשטח, אחרי כטב"מים, אחרי נ"ט - אני נותן להם אוכל והם נותנים לי כוח. אחד נותן לשני", הוא אומר ומדגיש שגם אם תפרוץ מלחמה כוללת, “אשאר פתוח עד הסוף".
הלמן, תושב קיבוץ מעיין ברוך, מפונה מביתו, ולדבריו, “אני עושה קפיצות כל הזמן. מדי פעם ישן בקיבוץ או נוסע לילדים בפרדס חנה, שגם הם מפונים".
העסק שלו קיים זה 19 שנים, ולדבריו, בימי שגרה הוא מאכיל את כל האזור ואת כל המטיילים הרבים שמגיעים. "כשהחלה המלחמה לא ידענו מה לעשות, פתאום היו פה כמויות אדירות של חיילים, של טנקים. אף אחד לא באמת הבין מה קורה. משהו בתוכי אמר לי: תמשיך סרחיו. בשבוע הראשון לקחתי חומוס, יצאתי לצמתים והבאתי לחיילים. שם פגשתי מישהו מהצבא שאמר לי, ’ליום ראשון צריך 80 מנות’, ומשם קיבלתי משימה ויצאתי לדרך. זה היה כבר סוף שבוע, חשבנו עם חבר איך נעשה את זה. דרך קרן ‘ישראל גיבס’ הצלחנו לגייס כסף ועם זה התחלנו. עם הזמן המלחמה לבשה כל מיני צורות, אחר כך אנשים כבר הפסיקו לתרום כסף, אבל אנחנו המשכנו לתרום כל פעם והמשכנו להישאר פתוחים".
הלמן מספר שהוא גובה כסף ממי שמגיע לחומוסייה שלו, וגם משתדל לתרום כל יום כמה מנות לחיילים. לפעמים, הוא מוסיף, יכולות להיות גם תרומות, כמו למשל “מישהי מירושלים שהתקשרה ואמרה שהיא רוצה לתרום לחיילים. היא תרמה סכום מסוים, למחרת הגיעו לפה חיילים, התקשרתי לגברת הזאת שתרמה את הכסף, נתתי לחייל לדבר איתה וכולם היו מאוד מאושרים".
הלמן, 60, יליד ארגנטינה שעלה ארצה לפני 40 שנה, מציין שהעובדה שמבחינה עסקית הוא מצליח להישאר פתוח בסיטואציה המורכבת הנוכחית קשורה גם בכך שקיבל את המקום שהוא נמצא בו בתרומה. “לפני שבעה חודשים נגמר החוזה במקום הקודם שהייתי בו, שנמצא די קרוב למקום הנוכחי", הוא מספר. “צביקה כהן, הבעלים של קומפלקס ‘גן הצפון’, ידע על הפעילות שאני עושה ואמר לי: ‘סרחיו, אני איתך, קח את המקום עד סוף המלחמה תמורת שקל אחד’. הוא ראה את החשיבות בכך שיהיה מקום שכן פתוח, והחשיבות הזו התחברה עם החשיבה שלי להמשיך לספק אוכל לחיילים. גם כשרציתי לשלם על חשמל ומים, הוא אמר לי: ‘סרחיו, תמשיך לעשות מה שאתה עושה, כל ההוצאות עליי".
לדבריו, במקרה שתפרוץ מלחמה כוללת בצפון, “אי אפשר יהיה להיות פה. אז גם אף אחד כבר לא יגיע", אבל בינתיים הסיפוק שלו הוא בעובדה שבהחלטתו להישאר פתוח הוא מחזק אחרים. “גם האינטרס האישי שלי הוא לא להיות פליט שעובד אצל אחרים. אני פה לבד, אני עושה את הקניות, שוטף כלים, ממלצר, גובה, ועושה הכל כדי להישאר פתוח ולשדר אופטימיות".
התרעות פיקוד העורף