“אלה שהיו בקצה - נדחקו עוד יותר לקצה"

נער בן 12 מפונה ממושב בצפון לעיר הגדולה. המשפחה דחוסה בחדר מלון קטן, והוא יוצא אל הרחובות. הוא משוטט בחוסר מעש במשך שעות ארוכות, עד שצד את תשומת ליבו של סוחר מזדמן בשוק. “בוא תעבוד אצלי בשליחויות", הוא מציע - ומשלם לנער האבוד בסיגריות.
את ההמשך, אפשר בקלות לתאר.

“מאז 7 באוקטובר, אנחנו נתקלים במקרים רבים של הקצנה בכל התופעות", מספרת רעות פרידמן־ברנובסקי, רכזת הכשרה והדרכה בתוכנית “נירים בשכונות" של עמותת נירים. “בקרב המפונים יש קושי מאוד גדול. גם המבוגרים נתונים במצוקה גדולה. כשכל המשפחה סגורה בחדר אחד, וכל המושב במלון אחד, הכל הופך לסיר לחץ. לנערים ולנערות קשה להחזיק מעמד בתוך הסיטואציה הזו, יש הרבה שימוש באלכוהול ובסמים".

הכתבה הזאת מובאת במסגרת פרויקט "משחקים באחריות" של מפעל הפיס, המתמקד בסדרת ראיונות עם מומחים וחוקרים מובילים, שיספרו על המדע שמאחורי תופעות ההתמכרות, בהתמקדות באירועים שאחרי 7 באוקטובר. הם ישרטטו את הדפוסים הפיזיולוגיים, הפסיכולוגיים וההתנהגותיים ויאפשרו זיהוי, הבנה והתמודדות מוצלחת עם התמכרויות בנות ימינו.

מטפלים מהשטח

יותר משני עשורים פועלת עמותת "נירים" עם נוער בסיכון, כשהכלי המרכזי לכך הוא שטח: יציאה למסעות אתגריים תוך שיח רגשי על חוויות התמודדות והצלחה. כשהוקמה העמותה לזכר לוחם השייטת ניר קריצ'מן ז"ל, פעלה בכפר הנוער בוסתן הגליל, אולם מאז פרחה והרחיבה את פעילותה לערים, עם תכנית “נירים בשכונות": זרוע קהילתית בפריסה ארצית, הפועלת במודלים שונים מול נוער קצה. “אנחנו מגיעים למקומות הנדרשים ביותר ורואים את הדברים הקשים ביותר", משתפת פרידמן־ברנובסקי. “יש צימאון מאוד גדול לדבר הזה. כשהתחלתי להתנדב, עוד בתקופת הקורונה, חשבתי שתהיה התנערות, ואז את מגלה שהם מאוד רוצים את הקשר הזה. כשאת מאחרת הם שואלים: 'איפה היית? חיכינו'".

החיזור הראשוני מתחיל מהשטח. “זה מתחיל ביצירת קשר וממשיך במפגשים קבועים פעם או יותר בשבוע", היא מספרת. “בהתחלה הם מפגינים חוסר אמון עמוק. אבל כשהצוות מגיע אליהם שוב ושוב, חמישה לילות בשבוע, המדריך הופך לדמות נוכחת ומצליח לייצר שיח. כשמדריך מקבל טלפון מחניך מבוהל בזמן האזעקות, הוא מבין שמשהו אמיתי נוצר".

אחת לחודשיים מקיימת העמותה אירוע שטח משמעותי, שכולל לינה בתנאים מאתגרים. “זו חוויה זרה לנערות ולנערים שאנחנו עובדים איתם בדרך כלל", היא מדגישה. “אלה לא חבר'ה שגדלו בתנועות נוער. בהתחלה הם מרגישים ב'קריז' ללא הסמארטפונים, אבל ככל שיוצאים יותר לשטח, יודעים מה זה נותן: חוויה של מסוגלות, כוח ושליטה על עצמך, להיות כאן ועכשיו. החוויה הזו מהווה עבורם קפיצה משמעותית, מעין מאיץ תהליכים".

לתהליך הטיפולי בשטח, בארץ ובחו"ל, מגיעים בין השאר נערים שחווים התמכרויות, שימוש בסמים והתנהגויות מיניות קשות. “זה לא תמיד פשוט", היא מודה, “באחד המסעות חווינו עם הנערים כל מה שאפשר לדמיין: אלימות, הטרדות, ונדליזם, בריחה. הם ציפו שנתייאש מהם ונגרש אותם, אבל אנחנו החלטנו שהם נשארים. המדריכים פנו אליהם, אחד־אחד, עם הרבה סבלנות וחמלה, ובתום הקללות והאדרנלין שאלו: 'עכשיו אפשר לדבר?'".

בתהליך ארוך לתוך הלילה, שבו הובהר להם שלא מוותרים עליהם כל כך מהר, נפתח משהו חדש: “אנחנו מקבלים הרבה פידבקים מרגשים, בעיקר כשיוצאים לשטח. שומעים מהם כמה זה חשוב בשבילם, כמה הם זקוקים למשענת. אלה צעירים שכבר עברו את הקורונה, הם בתחושה עזה שאין ודאות בכלום, הכל בחוויה שלהם אקראי".
העקביות והיציבות שבקשר, לצד היכולת לתת מענה גמיש, עושות את ההבדל: “לא בכל המקומות אפשר לצאת לשטח, אבל הקשר הרציף נמשך, דווקא בתקופה הזו".

חוזרים ביחד הביתה

בשנה החולפת התעצמו כאמור האתגרים. “אלה שהיו בקצה - נדחקו עוד יותר לקצה, והרבה הצטרפו למעגל הבעייתי", מדגישה פרידמן־ברנובסקי. “אנחנו רואים את זה בתחומים של התמכרויות, הסתגרות, חרדה ובדידות, בהתנהגויות מסוכנות כמו שוטטות".

בעמותת נירים לא שקטו על השמרים ופעלו בהיקף נרחב בפרויקטים עם נוער מפונה במלונות, מהצפון ומהעוטף. בין השאר הובילה העמותה פרויקט ייחודי בשדרות, שבמסגרתו נפגשים הנערים והנערות בווילה נעימה לפעילויות מגוונות, בתחומים כמו כלבנות, בישול ועוד: “הצוות נכנס לתמונה בתקופת הגלות, הרחק מהבית, וחזר עם הנערים והנערות הביתה לעיר. זה היה מרגש מאוד".

המצב הביטחוני מביא עימו רעה חולה נוספת, בדמות הסתגרות וחרדה. “הרבה נערים נעלמים, ואנחנו מגיעים אליהם הביתה", משתפת פרידמן־ברנובסקי. “אחת האמהות אמרה לי: ‘אתם הצלתם את הבן שלי, אבל גם הצלתם אותי. יום אחד דפקו לי בדלת כי הבן שלי לא ענה לטלפון. זה הרים גם אותי - אם לאנשים כל כך אכפת ממנו בתוך המציאות הזו, אז יש תקווה'".

את תוצאות המפגש הבין־אישי פוגשים המדריכים שוב ושוב. חיבור מרגש אחד אירע כאשר במהלך סדנה טיפולית הבחין מדריך בהחמרה דרמטית בהרגלי השימוש בסמים של אחד הנערים. בשיחה עם הנער הבין שאחד הטריגרים לכך הם הרגלי העישון של הבוס במקום העבודה. בעזרת המדריך, הנער אזר אומץ פעמיים לעשות את הבלתי אפשרי בעיניו: פעם אחת, לשוחח עם המעסיק ולבקש ממנו לחדול מעישון הסם בסביבת העבודה. פעם שנייה, לקום ולהתפטר כשהתברר שהבוס מסרב להיענות לבקשה.
“באותו הרגע הוא בחר לאסוף ולהרים את עצמו למקום אחר", מסבירה פרידמן־ברנובסקי. “רגעים כאלה הם מקור גאווה עבורנו, אבל יש עוד הרבה עבודה".