הכתבה הזאת מובאת במסגרת פרויקט "משחקים באחריות" של מפעל הפיס, המתמקד בסדרת ראיונות עם מומחים וחוקרים מובילים, שיספרו על המדע שמאחורי תופעות ההתמכרות, בהתמקדות באירועים שאחרי 7 באוקטובר. הם ישרטטו את הדפוסים הפיזיולוגיים, הפסיכולוגיים וההתנהגותיים ויאפשרו זיהוי, הבנה והתמודדות מוצלחת עם התמכרויות בנות ימינו.
החיזור הראשוני מתחיל מהשטח. “זה מתחיל ביצירת קשר וממשיך במפגשים קבועים פעם או יותר בשבוע", היא מספרת. “בהתחלה הם מפגינים חוסר אמון עמוק. אבל כשהצוות מגיע אליהם שוב ושוב, חמישה לילות בשבוע, המדריך הופך לדמות נוכחת ומצליח לייצר שיח. כשמדריך מקבל טלפון מחניך מבוהל בזמן האזעקות, הוא מבין שמשהו אמיתי נוצר".
אחת לחודשיים מקיימת העמותה אירוע שטח משמעותי, שכולל לינה בתנאים מאתגרים. “זו חוויה זרה לנערות ולנערים שאנחנו עובדים איתם בדרך כלל", היא מדגישה. “אלה לא חבר'ה שגדלו בתנועות נוער. בהתחלה הם מרגישים ב'קריז' ללא הסמארטפונים, אבל ככל שיוצאים יותר לשטח, יודעים מה זה נותן: חוויה של מסוגלות, כוח ושליטה על עצמך, להיות כאן ועכשיו. החוויה הזו מהווה עבורם קפיצה משמעותית, מעין מאיץ תהליכים".
לתהליך הטיפולי בשטח, בארץ ובחו"ל, מגיעים בין השאר נערים שחווים התמכרויות, שימוש בסמים והתנהגויות מיניות קשות. “זה לא תמיד פשוט", היא מודה, “באחד המסעות חווינו עם הנערים כל מה שאפשר לדמיין: אלימות, הטרדות, ונדליזם, בריחה. הם ציפו שנתייאש מהם ונגרש אותם, אבל אנחנו החלטנו שהם נשארים. המדריכים פנו אליהם, אחד־אחד, עם הרבה סבלנות וחמלה, ובתום הקללות והאדרנלין שאלו: 'עכשיו אפשר לדבר?'".
בשנה החולפת התעצמו כאמור האתגרים. “אלה שהיו בקצה - נדחקו עוד יותר לקצה, והרבה הצטרפו למעגל הבעייתי", מדגישה פרידמן־ברנובסקי. “אנחנו רואים את זה בתחומים של התמכרויות, הסתגרות, חרדה ובדידות, בהתנהגויות מסוכנות כמו שוטטות".
בעמותת נירים לא שקטו על השמרים ופעלו בהיקף נרחב בפרויקטים עם נוער מפונה במלונות, מהצפון ומהעוטף. בין השאר הובילה העמותה פרויקט ייחודי בשדרות, שבמסגרתו נפגשים הנערים והנערות בווילה נעימה לפעילויות מגוונות, בתחומים כמו כלבנות, בישול ועוד: “הצוות נכנס לתמונה בתקופת הגלות, הרחק מהבית, וחזר עם הנערים והנערות הביתה לעיר. זה היה מרגש מאוד".
המצב הביטחוני מביא עימו רעה חולה נוספת, בדמות הסתגרות וחרדה. “הרבה נערים נעלמים, ואנחנו מגיעים אליהם הביתה", משתפת פרידמן־ברנובסקי. “אחת האמהות אמרה לי: ‘אתם הצלתם את הבן שלי, אבל גם הצלתם אותי. יום אחד דפקו לי בדלת כי הבן שלי לא ענה לטלפון. זה הרים גם אותי - אם לאנשים כל כך אכפת ממנו בתוך המציאות הזו, אז יש תקווה'".
התרעות פיקוד העורף