צמד המילים "יוקר המחיה" הפך לתואם מזג האוויר: כולם מדברים עליו, אבל אף אחד לא עושה שום דבר בקשר אליו. גם אנחנו, כאשר אנו נדרשים לאותו יוקר מחיה, נצמדים לדימוי השחוק של עגלת סופרמרקט עמוסה במצרכים – והרגע המבהיל שבו נגיע איתה לקופה, מתפללים שכרטיס האשראי יעמוד בחיוב שתפח בעשרות אחוזים.
כך, גם כאשר אנחנו נדרשים לצמד מילים אחר כמו למשל "משבר הדיור" (לפעמים גם "מצוקת הדיור"). גם כאן המחשבה נודדת אל זוגות צעירים שמנסים להקים את הקן המשפחתי שלהם בדירה בבעלותם, נאבקים להשיג הון ראשוני, זכאות למשכנתה – וכמובן בצורך לעמוד בתשלום החודשי בסביבה של ריבית מאמירה.
ספק אם רבים מאיתנו עושים את החישוב של יוקר המחיה (שמצוקת הדיור ומחירי הנדל"ן הנוסקים הם חלק ממנו) מנקודת המבט של חיים שלמים. תיכף נידרש גם לזה, אבל קודם כל שאלה קטנה: כמה מיליוני שקלים אתם מסוגלים לייצר: מיליון אחד, עשרה מיליון, חמישים...?
סביר להניח שרוב הקוראים תמהים בכלל על עצם השאלה, שהרי רובנו רגילים למדוד את חיינו באלפי שקלים, ולכל היותר בכמה עשרות אלפים – מי בכלל חושב על מיליונים?
אז הנה הפואנטה, חברים: אם אין לכם את היכולת לייצר הון של קרוב ל־10 מיליון שקל, במציאות של יוקר מחיה שהופך לבלתי נסבל, נראה שחייכם עלולים להיות קשים מאוד.
מחיר החיים
בואו ננסה להתכנס לממוצע: משפחה שיש לה שלושה ילדים ומתגוררת באזור המרכז. לא בשכונת יוקרה, לא בסגנון חיים מנקר עיניים, אבל גם לא ההפך הגמור מזה: דירת מגורים של 3־4 חדרים, רכב אחד, חופשה משפחתית פעם בשנה, פה ושם בילוי במסעדה, במוזיאון או בקולנוע, חוג אחד לפחות לכל ילד – ותקוות להביא את הצאצאים לא רק לחופה וקידושין כדת משה וישראל, אלא גם לעצמאות כלכלית.
מובן שעל כל אלה יש להוסיף גם זקנה מכובדת, כזאת שלא תחייב בחירה בלתי אפשרית בין מזון, תרופות והסקת הבית בחורף. כלומר, רצוי שתאפשר גם כמה שנים בדיור מוגן מהסוג שמאפשר חיים בסביבה בטוחה מבלי להיות לנטל על הילדים והנכדים.
שנתחיל לחשב כמה עולה החלום המאוד שגרתי, שלא לומר הצנוע הזה?
ובכן, דירה באזור סביר במרכז הארץ תעלה לפחות 2 מיליון שקל. עזרה לילדים, אפילו בהנחה שההורים של בני הזוג העתידיים שלהם יתרמו סכום דומה – ושגם אותו ייאלץ הזוג הצעיר להשלים במשכנתה - מחייבת חיסכון של לפחות חצי מיליון שקל לכל ילד – והנה הגענו כבר ל־3.5 מיליון רק על נדל"ן.
גם כאן יש התניה: אם תרצו להוריש, אחרי 120 – שרק תהיו לי בריאים וחזקים - את דירת המגורים שלכם לילדים, תצרכו למצוא פתרון חלופי למימון ההזדקנות באחד מאותם פרויקטים נפלאים של דיור מוגן. אחרת עוד תגלו שאתם ממירים דירה, ששירתה אתכם במשך עשרות שנים, בסביבה שתבטיח לכם זקנה מכובדת בדיור מוגן למשך שנים ספורות בלבד.
אבל רגע, כאן לא נגמרו ההוצאות הגדולות שלנו: הרי כדי שהילדים יוכלו לעמוד בתשלומי משכנתה לדירה משלהם, שבה יגדלו את הנכדים שלנו, הם צריכים מקצוע טוב, נכון? וזה לרוב עובר דרך תואר אקדמי.
כמה עולה תואר כזה? גם אם התברכתם בילדים חרוצים שמשלבים עבודה ולימודים, הרי ששכר הלימוד הישיר לתואר ראשון יגיע לכ־50 אלף שקל לכל ילד – וזה כמובן בהנחה שציוני הבגרות שלהם היו טובים מספיק כדי ללמוד באוניברסיטה מסובסדת ולא במכללה פרטית. איך משיגים ציונים טובים? נכון מאוד: לא סומכים על מערכת החינוך־חינם ומחזקים את הילדים בעזרת שיעורים פרטיים במקצועות כמו אנגלית ומתמטיקה, והרי לכם עוד עשרות אלפי שקלים במצטבר.
וכמובן שלכל אלה יש להוסיף את הוצאות המחיה השוטפות, חוגים במתנ"ס, קייטנות, החלפה של רכב משפחתי בכל כמה שנים, טיסה לחו"ל מדי פעם. אתם יודעים, כל אותן הוצאות שמזינות את החיים במעמד הבינוני ששואף להיות בינוני־גבוה.
החוזה הופר
הנה הגענו לפואנטה: החוזה בין מדינה לאזרחיה מחייב שאפשר יהיה להגיע לכל אלה במשפחה נורמטיבית, שבה שני בני הזוג עובדים ומשתכרים כגובה השכר החציוני במשק. כל עוד הוא נשמר, יש לאזרחים אינטרס לשמר ואף לשפר אותו: להתגייס לצבא כדי להגן על גבולות המדינה, לשלם מס אמת ועוד חומרים שמהם מורכבים יחסים תקינים בין אזרח למדינתו.
האם החוזה הזה עדיין מתקיים במדינת ישראל? לא ממש. ולפני שנידרש לבעיות מקומיות שיש רק לישראלים, ובראשן הוצאות ביטחון כבדות, ולהבדיל (אבל לא מבחינה כלכלית) השתמטות מאורגנת של ציבור גדול מעבודה ומלימודים, שיאפשרו לו בעתיד הכנסה סבירה וחייבת במס (ולא תת־הכנסה שמושכת קצבאות משלימות הכנסה מהקופה הציבורית) - נציין שבעיה דומה מטלטלת לא מעט אוכלוסיות ברחבי העולם.
הבעיה היא שהעובדה שמדובר בצרה גלובלית, לא צריכה לנחם איש מאיתנו, בעיקר בגלל שאין לנו את הפריבילגיה לקרוס חברתית: במדינה אחרת תתבטא קריסה כזאת בחוסר יציבות פוליטית, בפשע גואה ובכל מיני רעות חולות אחרות, אבל לא תהיה סכנה להישרדותה של אותה מדינה במרחב עוין.
לא כך בישראל: כאן אנו חייבים את החיבור למדינה ואת הלכידות החברתית לא כלוקסוס, אלא כתנאי ראשון במעלה לקיום. לפיכך, יוקר המחיה המאמיר, שנראה לרובנו כמו משהו שמתבטא בעיקר בקנייה השבועית בסופרמרקט, הופך לאיום קיומי.
זאת ועוד: פוליטיקאים שמתייחסים אליו כאל מטרד שולי בין נושאי החוץ והביטחון של ישראל, חוטאים לא רק להבטחתם להילחם בו (אתם מוזמנים לצפות שוב בתעמולת הבחירות של רוב המפלגות שמרכיבות עתה את הקואליציה) אלא גם לחובתם לשמור על מדינת ישראל בחיים. לא פחות מכך. ועל כן אמרו מעתה: יוקר המחיה הוא סכנה קיומית למדינת ישראל.