עסקת החטופים עמדה השבוע בראש השיח הציבורי. כולנו מצאנו עצמנו עסוקים בציפייה מורטת עצבים, בחשש מפני הפרת תנאי העסקה על ידי חמאס והתגובה הראויה לה - ובעיקר ברצון לראות את מי ששהו בגיהינום שבות לזרועות יקיריהן. אם אכן תושלם העסקה כלשונה ותגיע לשלב השני, זה שכולל את סיום המלחמה, תתווסף להשלכותיה הרבות - מהאישיות ועד הביטחוניות - גם משמעות כלכלית שכדאי לשים לב אליה, אף שייקח לה זמן להתממש.
לא ניכנס לוויכוח הפוליטי מדוע עסקה שעיקריה היו סגורים כבר בחודש מאי, לכל המאוחר ביוני, קרמה עור וגידים דווקא עתה, אבל אין ספק שההסבר המוביל (גם בקרב תומכי ראש הממשלה וגם בקרב מתנגדיו) היא זהות האיש שנכנס השבוע לבית הלבן, דונלד טראמפ.
טראמפ הוא שושבין מרכזי בעסקה, ולפיכך יש להניח שיוביל גם לשלב הבא שלה, שיהיה אף הוא רק מבוא להסדר אזורי רחב יותר, כזה שבמרכזו תעמוד ברית סעודית־ישראלית. נקדים ונאמר כי לשם כינונה של ברית כזאת יש כמה מהלכים פוליטיים שמוכרחים להתבצע, רובם אינם מעניינו של מדור כלכלי. לכן, ננסה להתמקד בשורה התחתונה – אם אכן נגיע לאותו יום מיוחל, תהיה לו לא רק משמעות פוליטית וביטחונית, אלא גם משמעות כלכלית אדירה.
על כנפי הדמיון
לא נידרש לפרטים, אבל תנו לדמיון שלכם להשתולל עם החיבור בין הראש הישראלי לכספי הנפט הערבי. תנו לו לשקשק כאופני רכבת על פני מסילות ברזל שאורכן אלפי קילומטרים, להינשא על קרונות מטען שעושים את דרכם מהודו לאגן המזרחי של הים התיכון, להשקיף על עתידן של אילת ושל הערבה – ולא רק הן. זה לא יהיה נטול מהמורות (בלשון המעטה), אבל נפשה של אומה שמסוגלת לראות עצמה שורדת מלחמת חורמה חייבת לאפשר לעצמה את אותה מידה של חירות מחשבתית ככל שהדברים נוגעים גם לפירותיו של הסכם מדיני.
אפשר שכל זה אינו רק רווח, אלא גם כורח המציאות. השבוע התפרסם דוח מדאיג של רשות החדשנות, הנוגע למצבן של חברות הסטארט־אפ בישראל. למה מדאיג? כי מתברר שקרוב ל־80% מהן חייבות לגייס כספים במהירות, כבר במחצית הראשונה של 2025, וקרוב ל־40% מהן מעריכות ששווין יירד במהלך השנה.
נכון שחברות סטארט־אפ אינן חזות כלל תעשיית ההייטק, אבל אם לשאול מונח מתחום הספורט - מדובר בנבחרת העתודה שלנו, זו שנותנת תקווה לרווחה כלכלית אפשרית לא רק לבעלים שצפויים לבצע אקזיט שיהפוך אותם לעשירים כקורח, אלא גם למאות עובדים בכל חברה כזאת ולאלפים שנמצאים במעגל השני של נותני השירות שלה.
עתה נסטה מהרמה הלאומית לרמה האישית ונשאל מה מידת השפעתה של המניה הלאומית על הרווחה הפרטית של כל אחד מאיתנו? ובכן, בניכוי כמה השפעות שליליות (המשך עליית יוקר המחיה, ובראשו מחירי הנדל”ן), פריחה כזאת אמורה לעשות טוב לרובנו: התיירות לישראל - שפסקה כמעט כליל – תתחדש, מעמדנו בקרב אומות העולם יתחזק, כולל בריתות אקדמיות־מחקריות שהושעו. לחברות ישראליות יהיה קל יותר לגייס כספים, במקום להצניע את מוצאן על ידי רישום בחו”ל ועוד. כלומר, אפשר שנזכה לרווחה כלכלית שתאפשר לא רק לגשר על הבור הגדול בתקציב שפערה המלחמה היקרה בתולדות ישראל, אלא אף לצאת ממנו לצמיחה מואצת.
סכנה פנימית
האם בכך יסתיימו כל צרותינו? ממש לא. מלבד הסכנות הביטחוניות שאורבות לישראל ועלולות להתפרץ בכל רגע ממקור בלתי צפוי, באחד האזורים הכי לא יציבים על מפת העולם, אורבות לנו גם לא מעט סכנות פנימיות. כך למשל, המספר העולה של אוכלוסיות שמתומרצות על ידי המדינה להשתמט - לא רק מעול גיוס ולא רק מעול עבודה, אלא גם מלימודים שיכולים לפתוח בפניהן נתיבים חדשים ומרתקים.
במיוחד אמורים הדברים בחלקים גדולים של הציבור היהודי־חרדי ובמידה רבה גם בציבור הערבי־מוסלמי. שני מגזרים חשובים אלה יצטרכו להגדיר מחדש את יחסם למדינה ולהסדיר את היחסים עימה: ממערכת החינוך ועד נושאים כמו גיוס (לשירות צבאי או לאומי), מיסוי, כפיפות לשלטון החוק ועוד. אחרת תתקשה ישראל לטוס על כנפי הפרוספריטי ותימשך מטה על ידי שתי הקבוצות שמהוות מיעוט גדול (וגדל!) בקרבה.
ללא הסדרת התשתית החברתית־חינוכית־כלכלית של מדינת ישראל בתוכה פנימה, יהיה תור הזהב המיוחל לא רק הזדמנות לאקזיט של כמה יזמים מצליחים, אלא "אקזיט" במובן אחר ומדאיג הרבה יותר - של ישראלים שיבינו כי לאורך זמן עתידה הדמוגרפיה לנצח וכי המדינה יכולה אולי להתגונן מפני אויב חיצוני, אבל לא מפני תהליכים פנימיים שמסכנים את עתידה.
כל עוד לא ייפתרו בעיות הפנים היסודיות של מדינת ישראל, כל תקופת שגשוג תהיה עבור רבים מאזרחיה המשכילים והליברלים לא יותר מהזדמנות לחסל את ענייניהם הכספיים כאן בתנאים טובים יותר מאשר בעתות שבר או מלחמה.
תנועת הישראלים שמשכו חסכונות והשקיעו בנדל”ן בחו”ל (כדוגמה לאפיק מילוט כספים פופולרי בקרב מי שהפרוטה מצויה בכיסם), שהואצה מאז השקת המהפכה המשפטית, תימשך ואף תתגבר. כך גם בריחת המוחות של מי שחוששים מאובדן עתידי של החופש האקדמי או מניתוב של כספי מחקר ופיתוח למחוזות לא יצרניים.
במילים אחרות, התחזית היא שבקרוב יהיה טוב, אבל כדי שהטוב הזה, שמגיע לנו כל כך, יימשך - נצטרך לא רק לפנטז על שיתוף פעולה כלכלי עם העשירות שבמדינות ערב, אלא גם להפשיל שרוולים ולטפל בכמה בעיות יסוד מהסוג שכל כך נוח לנו להדחיק עתה.