משל לחיינו בישראל: כך קרס "מעמד הביניים" של עולם המסעדות | ניר קיפניס

הנה גילוי נאות, שלא יפיל מהכיסא אף אדם שמכיר אותי אישית: אני פודי. כלומר, לא “סתם" גרגרן בלתי נלאה, חובב לא רק מזון אלא גם יין, בירה וויסקי ומה שביניהם, אלא גם מתיימר להבין בכל אלה.

לו היה מישהו ממיר את שווי הארוחות שאכלתי במסעדות, בדוכני פלאפל ומחומרי הגלם במטבחי בכאלה שניתן למצוא על מדפי הסופרמרקט, אפשר שעל מחזיק המפתחות שלי היה היום מפתח לדירה נוספת בבעלותי. אולי לא וילה רחבת ידיים וצמודת קרקע, אבל אני מניח שללא כל אותם קילוגרמים מיותרים, פועל יוצא של השביעה והסביאה, היה לי קל יותר לדלג במדרגות אפילו לקומה גבוהה.

למה פתחתי טור כלכלי עם קולונוסקופיה טקסטואלית כזאת? כי מה שקורה בימים אלה בענף המסעדנות בישראל, משקף את הכלכלה והחברה בארצנו לא פחות טוב (שלא לומר “טוב בהרבה”) מאשר גרפים וסטטיסטיקות.

מפאת חיבתי העצומה אליה ואל בעליה, לא אנקוב בשמה המפורש, אבל יש מסעדה יקרה מאוד במרכז תל אביב שפעם נהגתי לפקוד בערך פעם בשבוע. לפעמים עם חברים, לפעמים לארוחה זוגית, לפעמים אף לארוחה משפחתית. היא קיימת כבר כמעט שני עשורים ועד לפני הקורונה, כנקודת ציון בזמן, היה המחיר הממוצע בה בערך 200 שקל לסועד.

לא זולה כמובן, אבל כזאת שרבים כמוני הצליחו לעמוד במחיריה.

בשלוש השנים האחרונות נסקו המחירים בה עד לרמה שבה חבריי ואני המצאנו דיאטה על שמה, לאמור: “אתה מכיר את דיאטת (שם המסעדה)? לא משנה כמה תאכל ומה תשתה, בסוף תצא קל יותר ב־1,000 שקל לפחות!”.

הכוונה אינה, חלילה, לערער את מעמדה של אחת המסעדות הטובות בעיר, אלא רק לומר שהשבוע ישבתי שם עם קולגה יקר שהזמנתי לארוחה לרגל פתיחה של פרק מקצועי חדש בחייו. במונחים שלנו (הוא פודי גדול לפחות כמוני, אך לקנאתי העצומה, הדבר אינו ניכר בגזרתו) אכלנו כזית: שתי מנות בלבד, בלי “ראשונות” בלי קינוח, בלי סלט, אבל עם ארבע כוסות פסטיס (משקה אניס צרפתי) בקרח. החשבון לפני תשר עמד על כ־110 יורו.

ולנו יש פלאפל

למה אני מחשב אותו במטבע האירופי ולא בשקלים? כי שותפי לארוחה חזר בדיוק מחופשה משפחתית באחת מבירות אירופה, שם סעד לרוב בהרכב של חמישה סועדים. “אמרתי להם ‘תתפרעו’”, שחזר באוזניי, “ולא משנה כמה אכלנו והיכן, החשבון הגיע בקושי ל־100 יורו”.

זו הסיבה לא רק לכך שאני חש רק תסכול עמוק בכל פעם שבה יוצא לי לבקר באחת ממדינות אירופה - שם אפשר למצוא ארוחה הגונה ב־20 יורו לסועד ובקבוק יין נחמד בסופרמרקט בפחות מ־5 יורו - אלא אף שנאלצתי לצמצם מאוד את הביקורים שלי באותה מסעדה אהובה אך יקרה בתל אביב: מפעם בשבוע צנחה התדירות לפעם בחודש.

באופן מוזר, לא נראה שזה מטריד במיוחד את הבעלים, שכן על כל ביקור שאני מחסיר מפצה אותו שולחן של סועדים אמידים ממני, שהחיסכון אצלם מתבטא אולי בפחות ביקורים בחו”ל, מפאת העלויות המטורפות של כרטיסי הטיסה. איך הוא מפצה? ובכן, אלה מזמינים מתפריט היינות הנפלא של המסעדה - בקבוקים במאות רבות של שקלים – והנה הבעלים פיצו עצמם על ההפסד המצטבר ממני ומשכמותי.

אוכלת יושביה

מדוע אני מפליג בתיאורי משבר המסעדות של המעמד הבינוני במרכז תל אביב? כי תופעת הקצוות שהתפתחה בעקבותיו, מבטאה היטב את מה שקורה לכלכלה ולחברה בישראל: מסעדות דרג הביניים, אלה שבהן אפשר היה לסיים ערב של ארוחה זוגית הכוללת שתי מנות ראשונות, שתי עיקריות, קינוח אחד ושתי כוסות יין במחיר של כ־150 שקל לאדם, כמעט שנכחדו.

שורדות בעיקר מסעדות היוקרה, שלסועדים בהן הוצאה של 500 שקל לסועד תהיה כמו הוצאה של 50 לאחר – ולעומתן, דוכני מזון שבהם אפשר לשבוע תמורת כמה עשרות שקלים. לרוב יוגש בהם “אוכל רחוב” שפעם התמצה בעיקר בפלאפל, שווארמה או פיצה, וכיום הוא כולל מנעד רחב של מנות וסגנונות - מאסיה ועד לדרום אמריקה.

אין לי טענות לחבריי המסעדנים, שכן אני יודע בדיוק כמה הם משלמים – לא רק עבור חומרי הגלם אלא גם לטבחים, למלצרים ולשוטפי הכלים. אני פשוט מצר על היחלשותו, שלא לומר היעלמותו, של מעמד הביניים. מי שהיה מעמד בינוני הפך לבינוני־נמוך, כזה שנאלץ לקצץ בתקציב הפנאי שלו כדי לשמר את שיעורי העזר לילדים במתמטיקה ואנגלית.

משפחות שבהן שני הורים עובדים יכולות לאפשר לעצמן בעלות על דירה בשכונה טובה, גם אם לא יוקרתית, שני כלי רכב משפחתיים, חוגים לשלושה ילדים – ועל כל אלה להוסיף מעת לעת גם חופשה שנתית בחו”ל, שני סופי שבוע זוגיים בישראל, פה ושם סרט, הצגה או מסעדה – הולכות ונכחדות מהנוף.

נשארו רק העשירים שמסוגלים לעמוד במחירים המטורפים של מסעדות היוקרה ולעומתם מי שמתענים מהתשלום החודשי הגדל של המשכנתה ועלות הקנייה השבועית בסופרמרקט. אלה, גם כשהם יוצאים לבילוי, יחפשו את דוכן האוכל הזול (והלא רע בהכרח, לבל יובן אחרת) שבו מנה משביעה ולצידה שתייה קלה לא תגרור טלפון מהבנק.

נכון שמדובר, בהכללה, בתופעה עולמית, אבל ברוב המדינות שמהוות את קבוצת ההתייחסות של ישראל, יוקר המחיה – הגם שהוא מאמיר – נותר סביר. שם לא מרגישים שהמחירים דוחקים אותם החוצה, שלא כמו רבים מהישראלים הצעירים, שסיגלו לעצמם סגנון חיים שקשה להם מאוד להתנתק ממנו, אבל גם בלתי אפשרי עבורם להמשיך ולממן אותו במדינה שהופכת מיושבת אוכליה לאוכלת יושביה.