אם התחלתם לענות, משמע או שאתם חוסכים מצטיינים, כאלה ששולטים בכל פרט קטן באשר לאופן שבו מנוהל כספכם המיועד לגיל פרישה. לעומת זאת, אם אתם מגרדים בראשכם במבוכה ומלמלים משהו כמו: “אה, כן, הפנסיה, נראה לי שבסדר, נדמה לי שהיא במגדל, או אולי בהראל, רגע – בעצם בעבודה החדשה העבירו אותי להכשרה או לפניקס, וואי, באמת צריך לבדוק”, סימן שאתם בסדר, כלומר – ממש לא בסדר, אבל לפחות כמו רוב אזרחי ישראל.
אני יליד שלהי 1969, מה שאומר לא רק שהחמצתם במעט את יום ההולדת שלי (לא נורא, תמיד תוכלו להתארגן על שי נאה במיוחד לשנה הבאה), אלא גם שאני עובד למחייתי - אחרי הצבא והטיול הגדול בסופו - כבר משנת 1991 וחוסך לפנסיה מאז 1996.
מה השתנה בחיי מאז? כמעט הכל: משפחה, ילדים, דירה, עבודה – כמעט כל מה שיכול להשתנות בחיי אדם. עם כל אלה השתנו כמובן הצרכים הפנסיוניים שלי, אלה שפעם נראו רחוקים ועכשיו נמצאים במרחק של פחות מ־12 שנה ממני, טפו־ טפו־טפו שרק נהיה בריאים.
בשבוע שעבר החלטתי לעשות מעשה ופניתי לסוכן הביטוח שלי. יחד נברנו בתיק המטולא שלי, זה שבו הצטברו כמה פוליסות וניסינו להבין מה צפויים להניב מקורות ההכנסה שלי בגיל 67 (אבקש מכם לירוק שוב שלוש פעמים, סגולה מדעית נגד המנחוס), ולהתאים פרמיות לצרכים וליכולות התשלום שלי כמי שהכנסתו היא שעטנז בין עבודה כשכיר ועצמאי.
ממזרים חסרי מושג
זו לא הפעם היחידה שבה חשבתי על פנסיה בשבוע שעבר. הפעם השנייה לא הייתה על זו שלי, אלא על האומללים שחסכו דרך חברה שנקראת סלייס, עד שהתברר שבחשבון שלה חסרים משהו כמו 900 מיליון שקל.
אומנם בכל האמור בפנסיה מדובר בסכום פעוט, אבל למי שאיבד את חסכונותיו מדובר ב־100%. איך קרה הדבר, אתם שואלים? ובכן, היו התראות, אבל מקבלי ההחלטות ברשות המפקחת על שוק ההון לא שעו אליהן בזמן, וגם כשהחשש הפך לעובדה פעלו מעט מדי ובעיקר מאוחר מדי.
שר האוצר מצידו, כאשר התבקש להתייחס לעובדה שאלפי חוסכים עומדים חשופים לנוכח הקופה החסרה של סלייס, קשקש משהו על אידאולוגיה כלכלית ימנית, שבמסגרתה המדינה אינה מתערבת בנעשה בשוק החופשי.
מדיניות של ימין כלכלי מצדדת אומנם בהסדרה לא על ידי המדינה אלא על ידי כוחות השוק, אבל במקרה של הישראלים והפנסיה שלהם מדובר, סליחה, בחרטא. אזרחי ישראל מוכרחים לחסוך לפנסיה, כך על פי חוק. הפרשה של כסף על פי חוק כמוה כמס – כלומר, החיסכון הפנסיוני שלנו הוא מעין מס שנועד להבטיח לנו הון מינימלי לגיל פרישה, כדי שלא נהיה אבן ריחיים על צוואר המדינה.
במדינה נורמלית, שבה יש שוק משוכלל ותחרותי, יושב כל חוסך מול ההיצע, בוחר לו בעצמו את הגורם שינהל עבורו את הכספים – ומכאן האחריות עוברת אליו ועליו: אם ישקיע במי שמנהל את כספו בתבונה, יזכה לתשואה נאה על הכסף בגיל פרישה. אם יתפתה לגורם הרפתקני יותר, הוא שם כספו על קרן הצבי. לכאורה זה בדיוק מה שקרה: חוסכים התקשרו בעצמם מול סוכנים ששיווקו מוצר מפוקפק, בניהול שלא הקפיד על הוראות הרגולציה.
אבל איך נוודא שהכסף שלנו מנוהל כהלכה ובאחריות? ובכן, בהיעדר כלים של ממש, אין לנו אלא לסמוך על מדינת ישראל ולהאמין שהרגולטור משגיח עלינו ומפקח פיקוח אמיתי על הגורמים שמותר להם לטפל בכספנו. נכון?
אבל מה לעשות כשהרגולטור נרדם בשמירה? ובכן, כשהדרג המדיני מתעלם מתמרורי האזהרה והדרג הצבאי נכשל בפענוח הסימנים המטרימים לאסון, מתרחש טבח כמו ב־7 באוקטובר. כאשר זה קורה בשוק ההון, אנשים מאבדים את החיסכון המשמעותי ביותר בחייהם. בשני המקרים, תתפלאו לשמוע, המדינה שאמורה הייתה לשמור עלינו, בורחת מאחריות.
מחר זה עלול לקרות לכל אחד מאיתנו - ואם למדנו משהו מההתנהלות מול הממשלה הנוכחית הרי זה רק שאין לנו על מי להישען, בטח לא על מדינת ישראל ומנגנוני הפיקוח שלה, שברגע האמת יטענו שמדובר ב”ניהול אישי”. זה כאילו המדינה הייתה טוענת שאם אתם תושבי קו העימות, זב”שכם שלא הצטיידתם בנשק להגנה עצמית ונחטפתם לעזה.
דבר אחד בטוח, בשני המקרים אל תצפו לעזרה משר האוצר, יש לו אידיאולוגיה “ימנית”.
התרעות פיקוד העורף