יש הסבורים שהזכות להיעלב היא נשקו של החלש. יכול להיות, אבל אני למשל לא מרגיש שאני חלש, ובכל זאת נעלבתי. נעלבתי עד עמקי נשמתי מהדרך שבה נוהגת בי ממשלתי. ואולי אני בעצם כן חלש? אתם יודעים מה, בואו ניגש לעובדות – ואתם תחליטו.
הנה מסלול חיי בקצרה, עם עיכובים קלים בתחנות שלדעתי הן רלוונטיות לתיאור יחסיי עם המדינה: נולדתי לפני כ־55 שנים וגדלתי בשכונת נווה שאנן בחיפה. הוריי היו עצמאיים, אבי המנוח היה מסגר. אמי, תיבדל לחיים ארוכים, הייתה גננת. יש לי שני אחים גדולים: אחד שהיה טייס בחיל האוויר והשני שהזיכרון הראשון שלי ממנו הוא עת שנפצע במלחמת יום הכיפורים. אני התגייסתי לנח"ל.
שירתי שירות מלא, כולל ביקורים בלבנון בימי רצועת הביטחון ובשטחים בימי האינתיפאדה הראשונה. “נטחנתי" כהוגן, אבל לא הותרתי חותם מיוחד בדברי ימי צה"ל. במילואים שירתי עוד כחמש וחצי שנים בתור חייל חי"ר קרבי, שאחריהן ירד לי הפרופיל ושוחררתי. אף שהסיבה הייתה רפואית, חשתי לא בנוח עם השחרור והתנדבתי. הפעם, בשל עיסוקי האזרחי ואחרי שעברתי את כל שלבי המיון הקפדני – ליחידת דובר צה"ל. כבר שנים רבות שאני משוחרר גם ממנה.
התפרנסתי מעבודה בתחום התקשורת, חלקה כעצמאי וחלקה כשכיר. אני משלם מיסים כחוק, אם כי אי שם בשנות התשעים הגשתי פעם חשבונית על קניית ספרים לילדיי כ"ספרות מקצועית". העובדה שאני עדיין זוכר איך חשתי שהאדמה בוערת תחת רגליי באותו היום, מלמדת אולי על מוסר התשלומים שלי לרשויות בישראל. בהכנעה אעיד על עצמי שזה לא שאני צדיק, אלא פשוט פחדן – בעל תעוזה גדולה משלי היה אולי מעגל פינות מול מע"מ, מס הכנסה וביטוח לאומי לעיתים קרובות יותר. מעולם לא הסתבכתי בפלילים, אם כי פעם אחת קיבלתי דוח אחרי שהחניתי את האופנוע על המדרכה (איני מצפה לחנינה, אבל מבקש להבהיר שעשיתי זאת במקום שלא הפריע למעברם הבטוח של הולכי הרגל).
לא באה כל ההקדמה הזאת אלא לומר שאני רואה בעצמי, לפחות בכל הקשור ליחסיי הארוכים עם רשויות המדינה, בבחינת אזרח מן השורה. לא זכאי לתעודת הוקרה, לא מועמד לפרס ישראל, אבל גם לא ההפך מכך.
מקרה פחות מוצלח אירע לפני כ־16 שנים. שברתי את רגלי בתאונת אופנוע שאירעה במהלך יום העבודה וסבלתי משבר מורכב בקרסול. התוודעתי אז מקרוב לרפואה הציבורית ו... מה אומר? מזל שהיה לי ביטוח בריאות פרטי שסידר לי ניתוח אצל אחד המומחים הגדולים בישראל – ולא במחלקה האורתופדית בבית החולים שהעמידה לרשותי המדינה. גם ההתנהלות מול הביטוח הלאומי בעת ההיא הייתה מאוד לא נעימה: נהגו בי כאילו באתי לשטות במערכת – חקרו אותי חקירות ששמורות לפושעים, עד שלבסוף הכירו בתאונה שלי כתאונת עבודה ופיצו אותי. לא בנדיבות – אבל באופן סביר.
אלא ששום דבר לא הכין אותי לבגידה, ממש כך, שבגדה בי ממשלת ישראל הנוכחית. כלומר, זה אולי לא אישי, אבל אני לקחתי זאת אישית עד כדי כך שאפשר לראות בטור הזה מעין “תביעה ייצוגית" של אנשים רגילים, אזרחי ישראל כמוני – ששירתו ומשרתים, שעבדו ועובדים, שמשלמים מיסים כחוק ומשתדלים שלא לעבור עליו.
מדינת ישראל קראה לי, או יותר נכון הכריחה אותי, לממן את הוצאות המלחמה: באמצעות הגדלת המע"מ, באמצעות העלאת מחירי האנרגיה, באמצעות ייקור הארנונה ועוד. נכון שיש לי טענות על תפקוד המדינה, על כל שלוחותיה, הן בימים שקדמו למלחמה, הן כתגובה לה והן במהלכה מאז. נכון גם שתשובה לא ניתנה לי בגלל סירוב המדינה להקמת ועדת חקירה, אבל נניח לזה ונאמר שאני מבין שכאזרח אני נדרש לממן את ההוצאה החריגה.
לכן נדהמתי לגלות שממש לאחר שהמדינה ביקשה ממני השתתפות בהוצאות, היא העבירה כחמישה מיליארד שקלים למוסדות סקטוריאליים שאין להם שום קשר להגנה על המדינה, לפעמים להיפך.
ילדיי, ששניים מהם שירתו שירות מלא בסדיר ובמילואים ואחת נמצאת עדיין בשירות חובה, יצטרכו לממן את המשתמטים להבא, כי במקביל לגזירות שגוזרים עליי ובמקביל למענקים הניתנים בנדיבות למשתמטים, מקדמת המדינה נמרצות גם חוק שיקבע: הילדים שלנו לצבא, ושלהם – לחיים על חשבון המדינה.
תגידו “שנאת חינם" ואשיב שהבקו"ם פתוח לכולם, אפילו בחינם. הוא הדין לגבי השתמטות מעבודה: רוצים לממן חיי תורה? תבוא עליכם הברכה, אבל למה על חשבוני?
התרעות פיקוד העורף