שורק מצביע גם על בעיה קשה בגיוס עובדים, שלדבריו נובעת ממדיניות רווחה שגויה: ״אין עובדים. המדינה השאירה אותנו בלי כוח אדם. אף אחד לא רוצה לעבוד. הייתי צריך לשכנע ילדים באידיאולוגיה לחזור לעבודה. הביטוח הלאומי גרם להם להבין שנחמד בבית, לא משתלם להם לעבוד. המדינה מבקשת מאיתנו לפתוח עסקים – אבל לא דואגת לתמרוץ לחזרה לעבודה. מה הבעיה לתת גם סיוע וגם אפשרות לעבוד?״
בצורה כואבת הוא מוסיף: ״אני במילואים – עוד מעט יוצא לסבב השלישי. שמעתי את הנתון המזעזע ש-75% מהמילואימניקים נכנסו לקשיים כלכליים – אז כן, אני אחד מהם. יש לי גם מסעדה ביבנה שפשוט קורסת. אם לא הייתי יוצא למילואים, אולי הייתי מצליח להחזיק אותה. אבל ידעתי שאני לא יכול להישאר בבית כשהחברים שלי בעזה. אז התגייסתי – ומשלם את המחיר עד היום.״
לדבריו, גם הלקוחות לא תמיד מבינים את המציאות: ״בפסח בחול המועד העפתי שולחן של תל אביביים. לא יודע מה עבר להם בראש. אנשים צריכים להבין שאנחנו לא בשיאנו – בלשון המעטה. אם אתה בא לפה – תבין שאתה בא לחזק. גם מילה טובה לא תזיק, גם אם לא קיבלת את המנה בזמן. אנחנו עדיין מנסים להרים את הראש.״
גם ניר וקנין, תושב שדרות ובעלים של סוכנות השיווק הדיגיטלי “קליקידום”, מדבר על פגיעה חמורה במרקם העסקים בעיר: ״קליקידום מלווה עסקים, מוזיקאים ויוצרים בפרסום ביוטיוב, פייסבוק וגוגל. מאז השבעה באוקטובר – הכל עצר. עסקים מקומיים חטפו מכה קשה, והתנועה בעיר כמעט נעלמה. גם מי שנשאר פתוח – מתקשה לשרוד, בטח שלא להשקיע בפרסום. כולנו במצב של הישרדות והתאוששות, וזה משפיע ישירות על התחום שלי. הפרסום הוא לרוב הדבר הראשון שנחתך – ואני מבין אותם. גם קליקידום עצמה מנסה לחזור לעניינים צעד-צעד, בתקווה לימים יציבים יותר.״
בעיר שדרות, שהפכה לסמל לחיים בצל האיום, מתנהל מאבק בלתי נגמר – לא רק נגד רקטות והתרעות, אלא גם על הזכות לקיום עסקי, לכבוד, ולחיים נורמליים. בעלי העסקים בעיר לא מחפשים רחמים – אלא הכרה, תמיכה אמיתית, ותמריצים שיאפשרו להם לעמוד על הרגליים. עד אז, הם ימשיכו להילחם – יום-יום – על כל לקוח, כל עובד, וכל תקווה.
התרעות פיקוד העורף