ביום שישי תיכנס לתוקפה הפעימה השנייה של רפורמת ״צדק תחבורתי״, בה התגאתה שרת התחבורה מירי רגב לא אחת. אולם מעבר לעובדה שהפעימה הזו תמומן על ידי הציבור - באמצעות העלאת דמי הנסיעה באוטובוס וחוזי החופשי-חודשי בעשרות אחוזים, היא מביאה איתה עוד כמה בשורות משונות.
אחד מסעיפי הדגל של הרפורמה הוא "הפרופיל הגאוגרפי". מהשבועה תושבים שמתגוררים באזורים הנכללים באשכולות 1–5 במדד החברתי-כלכלי של הלמ"ס יהיו זכאים להנחה של 50% במחיר החוזה החופשי-חודשי. ואולם אין מדובר בהנחה גורפת ליישובים שלמים בהכרח. בערים מסוימות, שכונות ואף רחובות בודדים בתוך עיר יכולים להיות זכאים, בעוד אזורים סמוכים להם - לא.
אחת הדוגמאות הבולטות לדיפרנציאליות המוזרה הזו בין אזורי זכאות, נמצאת בבירה ירושלים. כך למשל, הפעימה השנייה של הרפורמה, שאמורה לחזק לפי רגב את השכבות החלשות, תספק הנחה בין היתר דווקא לתושבי רחובות כמו הקרן הקיימת לישראל - שמאופיין באוכלוסייה אמידה, וחרדית.
"אי אפשר לפספס את זה שזו שיטה שמבדילה בין מגזרים", אומר אדיר שוורץ, סגן ראש עיריית ירושלים ויו״ר תנועת התעוררות בירושלים, "שכונות חזקות כמו הר נוף ובית וגן זכאיות, אבל בפת או ברחוב אורוגוואי אין הנחות. יצרו כאן משהו שמשרת מגזר אחד".
וכאן זה נהיה אפילו מוזר יותר. ההבדלה התמוהה שעושה הרפורמה למטרות מגזריות מודגשת במיוחד ברחובות בהם חלק מהבתים זכאים להנחות, וחלק לא. לדוגמה, אדם המתגורר ברחוב אלחריזי אשר בשכונת רחביה, ומעוניין לבדוק את זכאותו, יצטרך להזין באתר בירור הזכאות גם מספר בית. בבית מספר 5 ברחוב אלחריזי – יש זכאות; אך בבית מספר 4 באותו רחוב – אין.
השיטה הזו לא פסחה על יישובים נוספים, ועל ערים גדולות אחרות. בתל אביב למשל, המוטיב המשונה חוזר ברחוב משה דיין, בו הבית מספר 15 - זכאי, והבית מספר 14 - לא.
לא משיגה שום מטרה חשובה
וגם אם נשים בצד את ההפרדה המשונה, אשר איש במשרד לא מתנדב לספק הסברים בגינה, חשוב להזכיר כי הרפורמה הזו לא מתמקדת באף יעד תחבורתי חשוב. אחת ה״בשורות״ בהן התגאתה רגב במיוחד היא מתן זכאות לנסיעה חופשית בתחבורה הציבורית לבני 67 או יותר, ללא תשלום – הטבה שהייתה ניתנת עד כה לבני 75 או יותר. צעד נחמד, אלא שהוא מפספס את המטרה.
אחד הצעדים הקריטיים ביותר לצמצום ומיגור פקקי התנועה בכבישים הוא שיפור התחבורה הציבורית – ושכנוע של אוכלוסייה רחבה להעדיף אותה על פני רכב פרטי.
אין ספק שמדובר בהטבה שתעודד את האזרחים הוותיקים להשתמש בתחבורה הציבורית. אלא שזו הבעיה – כי היא תעודד רק אותם. מוטב היה שמשרד התחבורה והשרה רגב יתמקדו בשכנוע של האוכלוסייה שמשתמשת ברכב באופן יום יומי בדרך לעבודה, בהסעות הילדים למסגרות וכולי. מוטב היה שההטבות היו ניתנות למי שממש עושה שימוש תדיר ברכב שלו בשגרה – כאשר על פי רוב מדובר בשכבת גיל צעירה יותר – 25–50 והלאה.
וזה בעצם סיפורה של הרפורמה הזו על רגל אחת: מפזרת איפה שלא צריך, ומפספסת כמעט כל צעד בדרך למטרה להעביר נוסעים לתחבורה ציבורית, להקל את העומס בכבישים ולעבור לפתרון סביבתי וירוק יותר. ההנחות ימשיכו להיות סקטוריאליות, עם קשר מקרי בהחלט להשגת מטרות תחבורתיות אמיתיות.
ועל כל המטרות הללו שהתפספסו - כולנו נשלם, החל משישי הקרוב, שני שקלים נוספים לנסיעה בכל נסיעת אוטובוס בודדת, ונספוג גם התייקרויות בחוזי הנסיעה (חופשי-חודשי, חופשי-יומי). האם זה משתלם? ובכן, תלוי למי.