המחירים המופקעים בשוק הפירות מובילים בהדרגה לצמצום בצריכה של הצרכן הישראלי. משפחות רבות נאלצות לוותר על פירות העונה או לצמצם משמעותית את רכישתן. התהליך הזה יוצר מעגל שלילי מתמשך: ככל שהביקוש יורד, כך החקלאים חוששים יותר להשקיע בהרחבת הייצור, מה שמוביל לירידה נוספת בהיצע – ולעלייה נוספת במחירים.
המחיר החברתי של המצב הזה כבד. פירות הם מרכיב בסיסי בתזונה בריאה, ובמיוחד חשובים לילדים ולאוכלוסיות מבוגרות. כשהם הופכים למוצרי יוקרה, הבריאות הציבורית נפגעת, ואיתה גם השוויון החברתי. הפערים בין משקי בית עם הכנסה גבוהה לאלו עם הכנסה נמוכה רק הולכים ומתרחבים.
המציאות הקשה: בין חקלאי נפגע לצרכן מיואש
הדברים הללו חושפים את הבעיה המהותית בשוק החקלאות הישראלי: החקלאים, שהם בסיס השרשרת, נתונים לחסדי גורמים אחרים שקובעים את מחירי השוק. הם יודעים לעבד את האדמה ולגדל תוצרת איכותית, אך אינם שולטים בהכנסותיהם. במקביל, הצרכנים נדרשים לשלם מחירים מופקעים על אותם מוצרים בסיסיים שאמורים להיות נגישים לכל משק בית.
כשמנתחים את שרשרת המחירים, מתגלה תמונה מורכבת יותר מהמאבק הפשטני בין חקלאי לקמעונאי. בין השניים פועלים גורמים נוספים שמצליחים לנייד את מחירי השוק ולהיות השחקנים המרכזיים בקביעת המחירים הסופיים. הסוחרים הגדולים, המתווכים ורשתות הקמעונאות הגדולות יצרו מעין אוליגופול שמאפשר להם לשלוט במחירי השוק בצורה שפוגעת הן בחקלאים והן בצרכנים.
הקמעונאיות הגדולות חדרו לתחום כדי להיות חלק מה"חגיגה" הזו של רווחים גבוהים, ויצרו מנגנון שבו הן יכולות להוביל את השליטה במחירי השוק. התוצאה היא שהחקלאי מקבל חלק קטן מהמחיר הסופי, הצרכן משלם מחירים מופקעים, והרווח העיקרי נשאר בידי הגורמים המתווכים.
התופעה המטרידה של תנודות מחירים קיצוניות – חמישה שקלים לקילו ביום ראשון ושלושה שקלים לקילו ביום חמישי, או 40 שקל לקילו בתחילת העונה ופחות מעשרה שקלים לאחר חודש – אינה תוצר טבעי של היצע וביקוש בלבד. תנודות אלו מונעות לא פעם ממניפולציות שוק מכוונות שמאפשרות לגורמים מסוימים להרוויח מהתנודתיות הזו.
העונתיות הטבעית של פירות אמורה להביא לשינויי מחירים הדרגתיים וצפויים, לא לזינוקים דרמטיים שמותירים את הצרכנים במצב של אי־ודאות מתמדת. המנגנון הנוכחי יוצר מצב שבו הצרכנים נאלצים להתכונן למחירים גבוהים – או לוותר מראש על מוצרים שהיו אמורים להיות בסיסיים.
התרעות פיקוד העורף