אמא נפטרה בראשית השבוע שעבר. צער הפרידה הוא כמובן ענייני האישי, אבל גילה של אמי, כמעט 96 וחצי שנות חיים, הוא דווקא עניין לציבור. למה?
ראשית, מפני שלא מדובר במקרה נדיר. כלומר, לעזוב את העולם בשנתך ה-97 נחשב עדיין מעל לסטטיסטיקה, אבל מדובר בעניין שהולך ונעשה נפוץ יותר ויותר. למעשה, אם נבחן את גיל הפטירה הממוצע לנשים, בערך 85 שנים, נראה שהוא מושפע מאוד מנשים שהלכו לעולמן בגיל צעיר.
רוצה לומר, למי שהגיעה לגיל הזה בבריאות טובה, למעט כמה בעיות גריאטריות שהן כמעט בבחינת כורח המציאות, יש סיכוי סביר לעבור את גיל 90 ואף למעלה מכך. כלומר לחיות עוד כ-30 שנה מעל לגיל הפרישה. אמי, למשל, שהייתה גננת לאורך כל חייה הבוגרים, הייתה פנסיונרית במשך 35 שנים, ובהן שמרה על רמת חיים טובה.
אומנם גבר שיפרוש מעמל, כחוק, בגיל 67, וייפרד מהעולם על פי הלוח הסטטיסטי של תוחלת חיי הגברים בישראל בגיל 83 (גם כאן עיגלתי מעט למעלה), יצטרך לממן רק 16 שנות חיים ללא מקור הכנסה מעבודה, אבל גם כאן הסטטיסטיקה מטעה - אם הגיע אל "סף המוות הסטטיסטי" בבריאות טובה, גבוהים סיכוייו לחיות לפחות 20 שנים על חסכונותיו, בתוספת קצבת הביטוח הלאומי, כמובן.
תאמרו שאפשר לחיות בצמצום, וזה נכון. תאמרו שעם השנים פוחתות ההוצאות - וגם על כך אפשר להסכים: אמי, למשל, שפעם הייתה ממלאת מקרר בקניות המזון שלה ושלא היה ביקור אצלה שלא היה מסתיים בלי "שופינג" - ממאכלים שבישלה באהבה ועד לכל מיני גבינות ופירות שתקעה לידינו ביציאה, "שיהיה לדרך", צרכה בערוב ימיה מעט מאוד.
יחד עם זאת, מגמת הנסיגה בהוצאות שלה בסופרמרקט הגיעה רק לאחר שעברה כבר את גיל 90. כלומר רק כ-28 שנים לאחר שהפסיקה לטלטל תוף מרים בידה כדי לזמן פעוטות ל"ריכוז".
הוצאות זִקנה
במהלך השנים הראשונות לפרישה נמצאים עדיין רוב הגמלאים בבריאות טובה, שמשמעותה כמעט בהכרח הוצאות גדולות יותר. למה? כי כשהגוף עדיין מתפקד כהלכה רוצים להספיק עוד כמה נסיעות לחו"ל, עוד קצת מסעדות עם חברים, עוד כמה שבתות של (למשל) להזמין את כל המשפחה לבית הארחה, כדי לבלות סוף שבוע עם הילדים והנכדים.
אלה יכולות להיות השנים הטובות ביותר של רבים מאיתנו, שנים שבהן קוצרים פירות על ההשקעה במשפחה, אבל בעיקר, שלא לומר "רק", אם יש לכם פנסיה טובה.
הנה עוד לקח, נישתי אך חשוב בעידן של אל-הורות מתפשטת, בעיקר בקרב קבוצה שדווקא שומרת על רמת חיים גבוהה. אני לא שופט ערכית את הבוחרים שלא להביא ילדים לעולם, ואני בטח לא חושב שהזדקקות למי שיסעד אותנו לעת זקנה היא סיבה מספקת להקמת משפחה, אבל מבחינה פרקטית זה משית עליהם עוד אחריות שיש לה משמעות כלכלית: אמי הייתה אישה עצמאית כמעט עד ליומה האחרון, אבל לאחר שנפלה ושברה את הירך (מה שהוביל למותה בטווח של כשלושה חודשים), הייתה הנוכחות היום יומית שלנו, שלושת בניה, מה שהבטיח שתקבל את הטיפול הרפואי הטוב ביותר, שתהיה מוקפת תמיד בדורשי טובתה, ובעיקר שלא תסבול כאבים מיותרים לאורך דרכה האחרונה.
עשרים על עשרים
מאחר שהדבר האחרון שהייתי רוצה הוא שתבזבזו על קריאת הטור הזה זמן איכות שתוכלו לבלות עם הוריכם או ילדיכם, כדי ליצור זיכרונות טובים - הדבר היחיד שאנו מותירים אחרינו באמת - הבה נתחיל לסכם.
הסכום החודשי הצפוי מניח את דעתכם? נהדר - מי ייתן ותמשיכו לייצר וליצור בבריאות טובה עד 120 (אגב, זו תוחלת חיים שסביר להניח שתהיה הגיונית בדור הנכדים שלנו), אבל אם חלילה לא כך הדבר: מהרו לשנות את מבנה החיסכון הפנסיוני שלכם, גם במחיר של פגיעה קלה ברמת החיים היום.
נכון שמדובר בדילמה שהיא מעט פילוסופית, אבל גם אם אתם יותר צרצרים מנמלים, ומאחר שאין אדם יודע את מניין שנותיו מראש, אציע לכם רק זאת: היצמדו לכל הפחות לנוסחת ה-20/20, דלעיל. וכמובן - רק בריאות ואריכות ימים!
התרעות פיקוד העורף