יין ישראלי הוא בהכללה יופי של מוצר. באמת, אין תחומים רבים שבהם הצלחנו לסגור בתוך פרק זמן קצר (עשרות שנים) את פערי האיכות מול היצרניות המובילות בעולם.
אומנם קשה להשוות בין בקבוק לבקבוק, אבל כשמתעלמים מניואנסים כאלה ואחרים, אפשר לקבוע שבקבוק של יין מיובא (בהכללה כמובן) במחיר של 40 שקל יעניק תמורה של בקבוק יין ישראלי במחיר של 70 שקל. יין יבוא שיעלה 70 שקל יעניק תמורה של בקבוק ישראלי במחיר של 100 שקל ומעלה - וכך הלאה. הפער הנומינלי במחיר נשאר כמעט קבוע; הפער באחוזים גדול דווקא בבקבוקים הזולים יותר (מיד נידרש למשמעות אחת מרכזית של הנתון הזה).
רבים תולים את האשמה בצווארה של הכשרות, אבל זה קצת כמו להתלונן על כך שצפוף בסירת הצלה. למה? כי אחת המהפכות הצרכניות החשובות בעולם היין הישראלי התרחשה דווקא בעולמם של שומרי הכשרות, מסורתיים ודתיים, שהחליפו יינות קידוש מתוקים וזולים ביינות איכותיים.
במדינה שבה נצרך יין בעיקר למטרות פולחניות (בחודשיים וחצי שבין פורים לשבועות ובחודש שלפני ראש השנה ועד סוכות נמכרת רוב תצרוכת היין השנתית בישראל), מדובר במהפך מדהים.
כשרות ביין היא נושא שעלול לדרוש גיליון ייעודי של מוסף “עסקים", ולכן נלך היישר לשורה התחתונה: כדי שיקב יהיה כשר הוא נדרש להעסיק משגיח כשרות, יהודי שומר תורה ומצוות (עם אישור מהרבנות), שרק הוא נוגע ביין. עבור חלק מהיקבים מדובר ב"תיק", אבל ברבים מהם נטמעו משגיחי הכשרות בין צוות העובדים של היקב, והם עושים מלאכתם נאמנה ולא מצמצמים אותה רק ל"השגחה".
התמורה היא כמובן גדולה הרבה יותר: הזדמנות לא רק להיחשף לקהל של שומרי כשרות, אלא גם להיכנס לרשתות השיווק הגדולות, שכשרות עבורן היא תנאי סף, ולהיחשף לקהל גדול יותר בקרב הציבור הכללי. במילים אחרות: יותר מששומר היין הישראלי על הכשרות, שומרת הכשרות על ענף היין הישראלי.
הזכרנו קודם את הצריכה המוגברת ערב החגים? ובכן, זו צריכה שכמעט כולה מבוססת על יינות כשרים. כי גם ישראלי־חילוני שאינו מקפיד, מסב אל שולחן החג עם החבר שקצת התחזק, או עם הדוד ש"שומר" - ולפיכך היין שירכוש לשולחן החג יהיה לרוב כשר.
יוקר היינות במסעדות הוא מעין מעגל קסמים שבו לכודים יקבים, מסעדנים וחובבי יין ישראלים. אבל יחסי הגומלין בין ענפי היין והמסעדנות מסבירים גם תופעות אחרות, חלקן משמחות, כמו למשל הפריחה בסצנת ברי יין בישראל בשנים האחרונות.
על מה ולמה? ובכן, זוג שפעם היה יוצא לדייט במסעדה יידרש היום להוצאה של לפחות 400 שקל (הכוונה למסעדה סבירה פלוס), בעוד בבר יין הוא יכול “לשבת על בקבוק" במחצית הסכום, כולל נשנוש קטן (כדי שלא ללגום על בטן ריקה).
אז בואו נתכנס גם אנחנו לקראת החשבון ונבדוק מה היה לנו בטור הזה: שיר תהילה לענף היין הישראלי, בליווי קינה קטנה על מחיריו הגבוהים, ייחולים למחירים שפויים יותר של יין במסעדות, ולקינוח הסבר לגבי מדוע לאחרונה על כל מסעדה שנסגרת צצים שני ברי יין, כאילו היה מדובר בדוכני פרוזן יוגורט בניינטיז.
אני מקווה שהצלחתי להעביר לפחות חלק מה"תורה" על כוס יין אחת, אבל מקווה עוד יותר שהצלחתי לגרות אתכם ללגום יין ישראלי לבן וצונן בשיאו של גל חום לוהט. לחיים!
התרעות פיקוד העורף