"ב־1 בספטמבר ילד חייב לשבת בכיתה עם שולחן, כיסא ולוח. זה לא כביש שאפשר לפתוח חודש מאוחר יותר או אולם ספורט שנחנוך שנה הבאה. כיתה היא תנאי בסיסי – ואם אין כיתה מוכנה, אנחנו נאלצים לאלתר פתרונות יקרים" מסביר ברדוגו, "והאלתורים הללו לא רק שהם פוגעים בתלמידים, הם גם הרסניים לרשויות", הוא טוען.
"אנחנו מקימים קרוואנים זמניים, סוללים עבורם תשתיות ייחודיות, ואז כעבור כמה שנים מפנים אותם ובונים מחדש. בסוף יוצא שאנחנו משלמים פעמיים על אותה כיתה – פעם אחת על פתרון זמני יקר, ופעם שנייה על מבנה קבוע. זה בזבוז משאבים אדיר שמעמיק את הגירעון ומחליש את העיר", ברדוגו מזהיר.
הוא מוסיף כי: "מעבר לכך זה גם שם אותנו בבעיה של מקום, כי במגרש שאפשר היה לבנות עליו בית ספר שלם עם כמה קומות של כיתות, אנחנו מציבים שניים-שלושה קרוואנים בלבד. אחרי כמה שנים נאלצים לפנות אותם – ולהתחיל מחדש".
שורש הבעיה, טוען ברדוגו, נעוץ במדיניות עצמה. "כשהמדינה מחליטה על 100 אלף יחידות דיור בהסכמי גג, היא מקדמת את הדירות בכל הכוח. אבל במבני ציבור וחינוך אין קיצור תהליכים – להפך, אתה נזרק לתורים אינסופיים של משרד החינוך, משרד התחבורה ומשרדים אחרים".
"בסוף אנחנו נענשים פעמיים: לא מקבלים כיתות בזמן וגם נקנסים על כך שלא עמדנו ביעדים". לדבריו, הדבר יוצר מציאות אבסורדית בה המדינה דורשת עמידה בלוחות זמנים לבנייה, אבל כשמדובר בכיתות – היא עצמה לא עומדת בהם.
ברדוגו מסביר כי המצב החריף במיוחד מאז המלחמה. מחירי הבנייה זינקו ביותר מ־50%, אולם התקצוב הממשלתי נותר קפוא. "בית ספר שעלה 40 מיליון שקל לפני עשור עולה היום 70 מיליון, אבל משרד האוצר עדיין משתתף באותו הסכום - וכל העלייה במחיר נופלת על הרשות המקומית".
התוצאה היא פער שהולך וגדל בין רשויות חזקות לחלשות. "עיר מבוססת עוד מסוגלת להשלים מהכנסותיה העצמאיות. אבל עיר חלשה, שאין לה מקורות עצמאיים, פשוט קורסת – וממשיכה להסתפק בקרוואנים זמניים".
כך בעצם נוצר מצב אבסורדי שבסופו של דבר הרשויות החזקות שיכולות להרשות לעצמם לבנות עכשיו כיתות משלמות מחיר נמוך, ואילו דווקא הרשויות המקומיות החלשות שאין להן כסף לבנות כיתות עכשיו משלמות פעמיים ובסופו של דבר נאלצות להוציא יותר כסף – וכל זה בזמן שהילדים סובלים מכיתות לא תקניות ובלי מיגון בקרבת מקום.
ברדוגו מסכם ומזכיר כי האחריות לחינוך היא לאומית. "חוק חינוך חובה נחקק ב־1949, ומדינת ישראל מחויבת לתת את הכלים ליישומו. אי אפשר לומר להורים – החוק מחייב אתכם לשלוח את הילד לבית ספר, אבל תדאגו בעצמכם לכיתה. כל עוד המדינה לא משנה גישה – נמשיך לבזבז משאבים, להחליש את הרשויות, ולשלוח ילדים ללמוד בכיתות שאינן ראויות".
התרעות פיקוד העורף