1.שר בלי שיק
הבטחותיו לשמירה על מסגרת הגירעון בתקציב שוות בערך להתחייבותו לסיפוח עזה. הוא אפילו התערב על בקבוק וויסקי שלא תהיה חריגה מהמסגרת, אבל אף שהגירעון גדל, הוא לא שילם - ומזל שכך. הוויסקי היה על חשבוננו. בחודש שעבר, כשנתוני האוצר הצביעו על ירידה בגירעון, הוא נזף בתקשורת הכלכלית וביקש התנצלות על שאינם יודעים לפרגן. בפועל התברר שגם שעון מקולקל מראה פעמיים ביום את השעה הנכונה, כי הגירעון השבוע שב וזינק, והתקציב נפרץ.
שני סעיפי הוצאה נוספים מציקים במיוחד. הראשון: ממשלת "שום גרגר לחמאס" מקצה 1.6 מיליארד שקל לסיוע הומניטרי לעזה (כחלק מ-3 מיליארד שקל). זוכרים איך סמוטריץ' הבטיח שאף גרגר לא יעבור? אז אף גרגר באמת לא עבר לחמאס, אלא שדה חיטה שלם. ויש עוד: 1.7 מיליארד שקל נועדו לממן את הגידול בתשלומי הריבית, המגיעים ל-58 מיליארד שקל, זינוק של 15% לעומת 2024. זה הסעיף המטריד ביותר. במקום שהכסף ילך לחינוך, לבריאות ולרווחה או להורדת יוקר המחיה, הוא מממן את ילדי עזה ואת ההפקרות הממשלתית.
הפתרון הקל הוא גידול בגירעון של 6.4 מיליארד שקל ועלייה מ-4.9% מהתוצר ל-5.2%. שר האוצר, שכינה את נתניהו "שקרן בן שקרן", הפך בעצמו לבדאי בן בדאי ולמפר הבטחות סדרתי. בסוף 2024 הבטיח שהגירעון לא יחצה את ה-4%, והוא כבר חצה את ה-5%. הגירעון, שזה האוברדרפט של המדינה, מתנפח על חשבון העתיד של ילדינו ונכדינו, ולביבי לא אכפת.
גירעון גבוה הוא איתות רע לחברות דירוג האשראי, שעלולות להוריד פעם נוספת את הדירוג. ההתנהלות המופקרת מנעה מהנגיד להוריד שלשום את הריבית, וזה יקרה גם בהחלטה הבאה שתתקבל ב-29 בספטמבר. מקבלי המשכנתאות וצרכני האוברדרפט ימשיכו לסבול.
תקציב 2025 המעודכן (בהנחה שיאושר גם בכנסת) הוא בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום. שר אוצר שמפלגתו מתנדנדת סביב אחוז החסימה, עם אופוזיציה בתוך מפלגתו, נכשל לחלוטין בניהול הכלכלה ועוד מטיף לנו מוסר. דרכו החוצה סלולה גם בתוך מפלגתו.
והיחס המגעיל למשפחות החטופים נמשך. השבוע הן קיבלו כתף קרה מהממשלה בעקבות המחאה. במקום חיבוק קיבלו חנק. במקום סימפטיה הפכו אותן סמוטריץ', בן גביר, רגב, טלי גוטליב, מיקי זוהר והכוכב העולה חנוך מילביצקי לתומכות חמאס. הכל בהשראת נתניהו. מי האמין שבתוך שלוש שנים מדינתנו האהובה תהפוך את מרבית אזרחיה לאויבים.
2. בעל הבית השתגע
אבידן היה חייב להבין ש"עזריאלי" הוא לא רק קניון, אלא שם מחייב. דנה, הנושאת את השם, היא לא רק בעלת הבית, אלא גם יו"ר הדירקטוריון, המנכ"ל ויו"ר ועד העובדים. היא היחידה מבין היורשים שזכתה בגנים המעולים של אביה המנוח דוד עזריאלי. ייתכן שבשיחות מוקדמות איתה הוגדרו גבולות הגזרה ותחומי האחריות, אבל המציאות בשטח תמיד חזקה יותר מכל גורם.
במקרה הספציפי הזה התקלה היא גם של עזריאלי עצמה או של מי מטעמה שנכשלו באיתור מנכ"ל שאינו מתאים לדנ"א של הקבוצה. המקרים שבהם מנהלים שכירים בעלי עמוד שדרה מצליחים לתפקד תחת בעלי בית פרטיים שהם באופיים יזמים - נדירים מאוד. מאצ'ים מוצלחים כאלה מתרחשים בדרך כלל בחברות משפחתיות עם כמה בעלי בית, כשבמקום לריב הפתרון הניהולי הוא מינוי מנכ"ל חיצוני.
לכן, כשמנהל מגיע לניהול אצל בעל בית פרטי, הוא חייב לשרטט מראש את מגבלות הכוח. בעל הבית יכול להיות החבר הכי טוב שלו, ובנסיבות חברתיות הם הכי "באדיז". אבל כשמגיעים לניהול בפועל, כללי המשחק משתנים, ואצל בעל הבית מה שקובע הוא הכסף, האגו והכבוד. אסור לשכיר המגיע לדרגת מנכ"ל להתבלבל. הוא חייב לזכור בכל רגע נתון שהוא אורח לרגע, ובהינף החלטת דירקטוריון הוא עלול ללכת הביתה.
כדי להצליח הם חייבים להכיר במגבלות הכוח וביכולת לנהל את העסק ברמת המיקרו - עד לנקודה מסוימת. לעיתים הם חייבים לפתח עמוד שדרה גמיש של מתעמלת אולימפית. לפני כניסתם לתפקיד וכדי להחזיק מעמד, מומלץ לארוז את האגו, להכניסו לארגז, לנעול אותו ולזרוק לים.
התרעות פיקוד העורף