אבל כשבוחנים את המספרים היבשים, מתבררת תמונה אחרת לגמרי. לפי נתוני משרד החינוך שנת הלימודים האחרונה (תשפ"ה) נפתחה עם כ־2,558,000 ילדים רשומים במערכת החינוך. מתוכם 535 אלף ילדי גן שאותם נשים לרגע בצד. מה שנשאר הם כ־2,023,000 תלמידי כיתות א'–י"ב.
בלס מציין שגם בשנת תשפ"ד שיעור הגידול במספר המורות, הן באופן כללי (שעמד על 3.3%) והן במגזרים שונים של מערכת החינוך, היה גדול משיעור הגידול במספר התלמידים (שעמד על 1.5%). "אמנם מספרן של המורות החדשות בתשפ"ד היה קטן ממספרן בתשפ"ג (12,411 לעומת 14,890), אך מספר המורות החדשות שהצטרפו בתשפ"ד עדיין גבוה משמעותית ממספר המורות שעזבו באותה השנה (10,143)".
גם נתוני הלמ"ס על עובדי הוראה במערכת החינוך מאששים את העובדה שמספר המורים בישראל עולה בקצב גבוה הרבה יותר מהגידול במספר התלמידים. כך למשל, במהלך השנים תש"ס-תשפ"ד ( 2023/24-1999/00 ), מספר התלמידים בחטיבות הביניים גדל בכ-36% ומספר הכיתות בכ-61%, לעומת גידול של כ-107% במספרי המורים וגידול של כ-78% במספר המשרות המלאות.
בחינוך היסודי הערבי ירד מספר התלמידים למורה מ־16.3 ל־11.5, בחטיבות הביניים בממלכתי–עברי מ־12.2 ל־7.7, ובחטיבות הביניים בממלכתי–ערבי מ־12.4 ל־9.2 תלמידים למורה. החריג היחיד הוא החינוך החרדי בחטיבות העליונות, שם נרשמה דווקא עלייה מ־11.4 ל־13 תלמידים למורה.
ההסבר לפער בין התחושות לנתונים
אז איך המיתוס בכל זאת שורד ומתעורר מחדש מדי שנה? למה אנחנו בכל זאת מרגישים סביבנו מדי פעם שיש מחסור? מכיוון שהמציאות מורכבת יותר מנתונים כלליים על מספרי המורים והתלמידים, וגם בלס התייחס לכך. יש מורים מחנכים ויש מקצועיים, יש מורים במשרה מלאה ואחרים בכמה בתי ספר, יש מחסורים נקודתיים בפריפריה ובמקצועות מדעיים. אבל זו בדיוק הנקודה – אין מחסור כללי במורים, אלא מחסורים נקודתיים.
במקומות מסוימים יש עודף מורים, באחרים חסר; במקצועות מסוימים קשה לגייס, ובאחרים יש רשימות המתנה. לכן הטענה הרחבה כאילו "אין מספיק מורים" פשוט לא נכונה, מה שיש זו מערכת תמריצים שלא מסוגלת לתעל מורים בהתאם לצרכי המערכת.
בשוק החופשי עובד יודע שאם יעבור מהפריפריה למרכז – ההוצאות שלו יזנקו, ולכן הוא גם ידרוש שכר גבוה יותר. עובד הייטק ביקנעם יסכים להשתכר פחות מעמיתו בתל אביב, כי יוקר המחיה מאזֵן את המשכורת. במערכת החינוך זה עובד בדיוק הפוך.
מורה מתחיל בתל אביב ובנהריה מרוויח בדיוק אותו דבר על פי ההסכם הקיבוצי. למעשה, לעיתים דווקא בפריפריה השכר נטו גבוה יותר, בזכות נקודות זיכוי במס. כלומר – אין שום תמריץ אמיתי למורה צעיר לבחור בהוראה במרכז, ושם בדיוק מצוי המחסור החריף ביותר.
הבעיה קיימת גם ברמת בחירת המקצוע. בשוק העבודה החופשי יש סיגנל ברור: מהנדס יודע שהשוק ישלם לו יותר מהנדסאי, כי המסלול קשה יותר והביקוש גבוה יותר. זו הדרך שבה השוק מכוון אנשים להשקיע בלימודים ארוכים ומאתגרים. אבל במערכת החינוך הסיגנל הזה נעלם. מורה לפיזיקה או למתמטיקה, שהשקיע שנים בלימודי מתמטיקה קשים, מרוויח כמעט אותו דבר כמו מורה למקצועות קלים יותר ללימוד.
התוצאה ברורה: מי שיש לו את היכולת להיות מורה מצטיין לפיזיקה יעדיף לבחור מסלול אחר, קל יותר או מתגמל יותר, והמערכת נשארת עם חוסרים דווקא במקצועות שבהם התלמידים זקוקים להם יותר מכל.
כלומר הבעיה היא לא כמות המורים – אלא הפיזור שלהם בין האזורים והמקצועות השונים. ותוספות שכר רוחביות, כפי שארגוני המורים אוהבים לדרוש, לא רק שלא פותרות את הבעיה של איך מתמרצים מורים להגיע למרכז ואיך מגדילים את מספר המורים למתמטיקה ופיזיקה – אלא הם חלק מהמנגנון שיצר אותה.
התרעות פיקוד העורף