במקום לתקן: משרד התחבורה רק מתעלל בנוסעים השבויים | ניר קיפניס

אמי היקרה הלכה לעולמה לפני כחודש וחצי. כמה מילים על המנוחה, לפני שניגש לעניין שלכבודו התכנסנו הפעם: אמא נפטרה בגיל 96 וחצי. ב-94 שנות חייה הראשונות היא תפקדה נהדר, פיזית ומנטלית. בשנתיים האחרונות לחייה פלירטטה עם דמנציה שהלכה יד ביד עם התרחשות כמעט מלאה.

למרות זאת, עד שלושה חודשים לפני מותה היו מדדיה הפיזיים כשל אישה צעירה. גם תעתועי הנפש לא גרמו לה לאבד את זה לגמרי: השיחות עימה אומנם הלכו והתקצרו, זיכרונה בגד בה ותפיסת המציאות שלה השתנתה, אבל תמיד זיהתה אותנו, שלושת בניה, ושמחה לקראתנו (גם אם בכל פעם נדרשנו להראות לה את תמונות נכדיה וניניה, כדי לנסות ולהזכיר לה מי שייך למי).

משפט אחרון על אמא, שיחבר אותנו לנושא: מעט אחרי החג השני של פסח היא נפלה ושברה את הירך, מה שהוביל לניתוח. הניתוח הוליך לאשפוז, האשפוז לשיקום - ובבית החולים השיקומי לקתה פעמיים בקורונה שהרעה מאוד את מצבה. עוד חודש עבר עליה במחלקה הסיעודית בבית הדיור המוגן, שבו התגוררה ב-15 השנים האחרונות, עד שהחליטה לפרוש מהחיים האלה.

הייתי שמח לספר לכם עוד על אמא, אבל לענייננו הפעם יש לה נגיעה אחת: בביקוריי אצלה עשיתי שימוש בתחבורה הציבורית. איני משתמש גדול בשירותי התחבורה הציבורית בישראל. בתוך עירי, תל אביב, ובערי הלווין שלה (גוש דן רבתי, כולל הטווח שבין, נניח, נתניה לרחובות), אני רוכב על אופנוע.

היה לנו גם רכב משפחתי לטובת נסיעות מחוץ לעיר בסופי שבוע - וכך אירע שכשנזקקתי לתחבורה ציבורית היה זה בעיקר לשירותי הרכבת, בקו שבין תל אביב לחיפה. כך עשיתי במשך שנים - בתדירות של אחת לשבוע.

כשאמא נפצעה תכפה התדירות הזאת עד כדי פעמיים-שלוש בשבוע, שכן החלטנו (אחיי ואני) שלא יעבור עליה ולו יום אחד מבלי שתראה לפחות אחד מאיתנו. אני גאה לומר שכך אכן היה עד ליומה האחרון. הנסיעה לחיפה הייתה קלה יחסית: לתחנת הרכבת על אופנוע, ומשם לחיפה. זה המקום להעיד שלמעט בימי המלחמה עם איראן, ששיבשה את תנועת הרכבות, לא נרשמו איחורים של יותר מכמה דקות.

הבעיה התחילה בחיפה: כששהתה בבית החולים רמב"ם, נוספה לנסיעות הליכה של כעשר דקות מתחנת בת גלים אל שערי בית החולים. לעומת זאת, כששהתה בבית החולים בני ציון (רוטשילד), התחבורה אליה הייתה מסובכת יותר וכללה גם המתנה ארוכה לאוטובוס. השיא היה כששהתה בבית החולים השיקומי פלימן. או‏-אז גילינו שהאוטובוס לא מגיע בדיוק עד לכניסה לבית החולים, מה גם שתדירותו אינה גבוהה. התחליף לכל אלה היה מונית – עניין של כ-50 שקלים לכל כיוון (מהתחנה לבתי החולים ובחזרה).

זמן וכסף

לא תמיד היה זמני בידי: רבע שעת רכיבה על האופנוע לתחנת הרכבת, עוד כעשר דקות המתנה, שעה ברכבת לחיפה ועוד כארבעים דקות – כולל המתנה - להגעה באוטובוס אל בית החולים. כל כפול הדרך חזרה מצטברים ליותר מארבע שעות בדרכים. הוסיפו לכך לפחות שעה לצד אמא - בדרך כלל יותר - ותגיעו ל-5-6 שעות, עניין לא פשוט לביצוע פעמיים-שלוש בשבוע, כשבמקביל צריך גם להתפרנס כרגיל. כך הוסללתי להשתמש במוניות לנסיעות בתוך חיפה.

אחרי שחישבנו את הזמן, נחשב את הכסף: הרכיבה אל תחנת הרכבת בתל אביב ובחזרה היא בחינם (הוצאות הדלק של האופנוע הן זניחות), דמי הנסיעה ברכבת התייקרו במהלך התקופה פעמיים (!) וסופן שעמדו על 30.50 שקל לכל כיוון, משמע 61 שקל. המוניות בחיפה העלו את ההוצאה הזאת בעוד כ-100 שקל - והנה לכם הוצאה של בערך 400 שקל לשבוע רק על נסיעות. כ-1,800 שקל בממוצע לחודש. אדגיש שוב - הייתי יכול להוזיל את הסכום הזה משמעותית לו הייתי נסמך על קווי אגד בחיפה, אבל אז לא הייתי מסוגל לעבוד כרגיל במקביל. כלומר, שכרי היה יוצא בהפסדי.

משהו על התנאים בתחבורה הציבורית, לפני שננסה לסכם: ברכבת הלוך עוד נמצא לי מושב פנוי כמעט בכל בוקר. אומנם הייתי שמח לו פקחים לא היו רק אוכפים הסרת רגליים מהמושבים אלא גם עושים משהו נגד מי שמשמיע מוזיקה בקולי-קולות, אבל ניחא. מקום להניח עליו את הישבן ופודקאסט באוזניות - והנסיעה הייתה סבירה למדי. לא כך היה בדרך בחזרה, בעיקר עם התגברות הביקוש לטיסות, שכן הקו שהחזיר אותי מחיפה לתל אביב הוא גם זה שמשנע נוסעים מצפון הארץ לנתב"ג.

כאן כבר הייתי אנוס לנסוע לא לתחנה הקרובה ביותר לבית החולים (מרכזית חוף הכרמל), אלא לצד השני של העיר (חיפה מרכז - השמונה), כדי לעלות על הרכבת בטרם ייתפס כל מושב פנוי.

עופי לשלום

נזכרתי בכל אלה השבוע כשהושבתה רכבת ישראל, במקביל לשיבושים בקווי הרכבת הקלה בירושלים ולהשבתת הכרמלית בחיפה, מה שהפך אפילו את ימי החסד על הכבישים של השבוע האחרון של אוגוסט לפקק אחד ארוך.

מאחר שהציבור לא קיבל עדיין הסבר מספק, הן בשל תקלה שפגעה במערכת החשמל והן בשל טיבן של עבודות הבטיחות ה"דחופות" ש"הוקדמו" במפתיע, דווקא בשבוע העמוס ביותר בנתב"ג, אתנדב אני לספק הסבר: תחבורה ציבורית יעילה, נגישה וזולה היא פתח להתייעלות משקית אדירה.

מדינה חפצת חיים הייתה מעודדת את הציבור להשתמש בה. במקום זה, המדינה דוחקת מהתחבורה הציבורית את כל מי שיכול לממן לעצמו אמצעים נוחים יותר, משאירה במסגרתה רק קהל שבוי, שאין לו ברירה - וגם אז מתעללת בו, הן מצד התשלום והן מצד התמורה שלה הוא זוכה בעדו.

למה זה קורה? בגלל אליפות העולם במינויים פוליטיים, חלקם מביאים לעמדות ניהול בכירות אנשים שלא כשירים לנהל חניון אוטומטי, אבל בעיקר בגלל שרה שפשוט לא רואה אף אחד מהנוסעים ממטר, מכריזה ש"אין כאוס בתחבורה הציבורית" - ומתעופפת לה לניו יורק. כל זה בשבוע שבו פרץ המשבר החמור ביותר בתחום אחריותה (זה המקום להזכיר את מספר הנספים הגדל, בניגוד למגמה העולמית, בתאונות הדרכים).

לפחות באופן סימבולי היא הייתה יכולה לעשות את הדרך לנתב"ג, עם כל הפמליה שלה, בתחבורה הציבורית, אבל אז אפשר שלא הייתה מספיקה לבר מצווה אצל חבר מרכז - ובעולמה הצר כפסי רכבת ישראל, אין מחדל חמור מזה.