רק שאחרי שגומרים להתרגש, צריך לתהות על היחס האנושי והתועלת הלימודית שלהם יזכו ב־12 השנים הבאות. את הראשון קל לסכם בשלוש מילים: הולך ופוחת הדור. הכוונה היא לא לדור הילדים חלילה (כבר ראינו איך אלה שכונו בלעג “דור המסכים" נלחמים כאריות), אלא של המורים.
היו שנים שבהן להיות איש חינוך היה כבוד שרק מקצועות מעטים זכו להתעלות מעליו. אט־אט נשחק השכר, המקצוע הפך למקצוע משני, כלומר הוראה הפכה להיות ההכנסה השנייה במשפחה, ודרישות הסף לקבלה לסמינרים פחתו עד כדי כך שפעמים רבות מי שהוסמכו להוראה היו פשוט מי שלא היו מתקבלים לסוג אחר של לימודים גבוהים.
נעצור כאן רק כדי שלא לגרום עוול למורים נהדרים, מורים לחיים, שמקדישים את מיטב שנותיהם באמונה לחינוך הדור הבא. יש גם כאלה כמובן. לא מספיק.
על חשבון החשבון
תקציב משרד החינוך הוא אדיר: כמעט 90 מיליארד שקל לשנת 2025, וקרוב ל־40% ממנו להוצאות שכר שמתחלקות באופן שערורייתי, מתגמלות בגין ותק ולא תמורת ביצועים ומעודדות בינוניות (התואר העדין ביותר שבו אפשר להשתמש).
מה עוד נאמר על תקציב משרד החינוך? ובכן, זהו התקציב האזרחי הגבוה ביותר במדינת ישראל (בין תקציבי הממשלה לשנה זו רק תקציב מערכת הביטחון גבוה ממנו: כ־140 מיליארד שקל כולל תוספות). לכן הטענה שמדינת ישראל לא משקיעה מספיק בחינוך היא מופרכת.
נכון שעוד תקציב דרוש תמיד (כשם שלכל אחד מאיתנו, בין אם מרוויחים 10,000 שקל לחודש ובין אם 30 אלף, דרושים תמיד עוד 5,000 שקל), אבל הבעיה העיקרית אינה גודל התקציב, אלא כיצד מחלקים אותו.
אז הזהות היהודית חוגגת, אבל במקביל מידרדרים תלמידי ישראל עוד ועוד במבחנים ההשוואתיים, במקצועות זניחים כמו מתמטיקה ואנגלית. זה לא שאני מזלזל חלילה במורשת – אבל לא כשהיא באה על חשבון החשבון.
חינוך פרטי
הבעיה אינה רק בתכנים שחוסים תחת הגדרות ערטילאיות כמו מסורת, מורשת, זהות ועוד – אלא עם אפקט הדומינו שנוצר בגין הזנחת מקצועות הליבה (עוד לפני שהגענו אל הרעה החולה בחינוך החרדי. בירושלים, למשל, עבר השנה לראשונה מספר העולים לכיתה א' בחינוך החרדי את מספר ילדי כיתות א' בחינוך הממלכתי והממלכתי־דתי. שיהיה לכולנו בהצלחה).
העובדה שרמת הוראת האנגלית והמתמטיקה נמצאת בירידה תלולה, מביאה את מי שרוצים שילדיהם יסיימו את הלימודים עם רמה נאותה במקצועות האלה להשקיע בהשלמות - ממורים פרטיים ועד לחינוך אפור, שמתגבר בכסף פרטי את המערכת החולה. הדומינו־ראלי לא נעצר שם, אלא ממשיך הלאה ליחידות המבוקשות של צה"ל, שדורשות ומקבלות את המלש"בים עם הציונים הגבוהים יותר - ומשם זה ממשיך אל עבר השכלה הגבוהה, השתכרות גבוהה יותר ופער חברתי שהולך ומעמיק עם השנים.
אפשר להיזכר בערגה במערכת החינוך של פעם שידעה לטפח מצוינות אישית לצד סולידריות חברתית. התלבושת הייתה אחידה והכיתות היו קטנות יותר, ואפשרו למורים טובים לשים לב טוב יותר למתקשים; לא היו מסיבות סיום במאות אלפי שקלים או נשף עם חליפות יקרות ושמלות מעוצבות, אבל היו גדודי נוער.
אני לא רוצה להיות הקשיש הנרגן שמצקצק בשפתיו נוכח הדור ההולך ופוחת – אפשר בהחלט גם לאמץ את המנהג האמריקאי של נשף סיום נוצץ וגם להצטיין, רק ששני אלה אינם דרים בכפיפה אחת במערכת החינוך הישראלית.
הנכס העיקרי של מדינת ישראל היה במשך שנים ארוכות המובּיליות החברתית שלנו. לא היה לנו מעמד אצולה, כך שמערכת החינוך וצה"ל היו מסגרות שאפשרו גם למי שבא מרקע סוציו־אקונומי נמוך לפרוח ולהתפתח. זה לא אומר שלא הייתה אפליה ושלא היה קיפוח, אבל המערכת, בהכללה, הייתה טובה יותר, ולפיכך גם שוויונית יותר, ואט־אט היא הופכת את ההצטיינות לנחלת מי שידי הוריהם משגת “השלמות".
אם תרצו, אפשר לעמוד על ראש תקציב החינוך ולהשקיף לעבר מערכת הבריאות הציבורית בישראל, עד לפני כמה שנים מקור לגאווה וסמל לחוסן חברתי, והיום – רק נסו להשיג תורים לרופאים מומחים מבוקשים מבלי לשמן מעט את גלגלי המערכת.
נחזור אל הלוח המבריק ואל הטוש המחיק (שהחליפו את הלוחות השחורים והירוקים של ימי ילדותנו ואת הגירים). הלוח שעליו עלו השבוע המילים “שלום כיתה א'" עדיין מצליח לרגש אותנו - ובצדק.
“חמש שנים על מיכאל עברו בריקודים", שרנו עת נכנסנו לראשונה בשערי בית הספר. הבעיה אינה בשנים שחלפו על מיכאל, שנכנס בשעה טובה לכיתה א', אלא ב־12 השנים הבאות שצפויות לו: לב ההורים אולי מלא בהתרגשות, אבל הראש בדאגה.
התרעות פיקוד העורף