סקירה שפרסם משרד הכלכלה מציירת תמונה מלאה של הכלכלה ההודית, ומסבירה למה המבט של ישראל מופנה לשם. הודו היא הכלכלה החמישית בגודלה בעולם עם תוצר של כמעט ארבעה טריליון דולר, עם יותר ממיליארד תושבים ומעמד ביניים הולך וגדל. הודו היא לא רק שוק צרכנים עצום לייצוא הישראלי, אלא גם מעצמת ייצור מתעוררת שצומחת בקצב של 6.5% בשנה. לשם השוואה, ישראל צמחה בשנה החולפת בפחות מאחוז אחד.
כבר כיום הסחר הדו-צדדי עומד על כמעט חמישה מיליארד דולר בשנה, כשישראל מובילה בייצוא של מכונות חכמות, כימיקלים ומכשור רפואי, והודו מייצאת אלינו טקסטיל, ריהוט ומוצרי מזון. אבל הפוטנציאל האמיתי טמון בתחומים שבהם ישראל מצטיינת במיוחד: אגרו-טק, טכנולוגיות מים, סייבר וחדשנות רפואית.
בבנגלור, המכונה "עמק הסיליקון ההודי", מתרכזות ענקיות הטכנולוגיה המקומיות כמו אינפוסיס וויפר, ולפי משרד הכלכלה זה בדיוק המקום שבו החדשנות הישראלית יכולה לפגוש את הכוח האנושי וההון ההודי. לא במקרה כבר פועלות במדינה שלוש נספחויות כלכליות ישראליות - בדלהי, במומבאי ובבנגלור - שמחברות בין חברות ישראליות לשוק הענק הזה.
עם זאת, התמונה רחוקה מלהיות ורודה. הודו מתמודדת עם אתגרים משמעותיים: תשתיות מפגרות, בירוקרטיה מסורבלת, בעיות בזכויות קניין רוחני ופערים עצומים בין עשירים לעניים. העובדה שתמ"ג לנפש בהודו עומד על כ-2,700 דולר בלבד - לעומת יותר מ-54 אלף בישראל - ממחישה את הפער ברמת החיים ואתגרי הפיתוח.
לכך מצטרף הנתון כי החקלאות מהווה רק כ-17% מהתוצר אך מעסיקה כמעט מחצית מכוח העבודה, נתון שממחיש את פריון העבודה הנמוך ואת הצורך הדחוף ברפורמות מבניות. אלא שדווקא כאן טמון יתרונה היחסי של ישראל - במתן פתרונות טכנולוגיים מתקדמים לבעיות מבניות כבדות.
ההסכם שנחתם השבוע הוא רק התחלה. הודו שואפת להפוך לחלופה לסין כמוקד ייצור עולמי, וישראל מחפשת שווקים חדשים מחוץ לאירופה ולארצות הברית. השותפות הזו יכולה להתברר לא רק כעסק משתלם, אלא גם כעוגן אסטרטגי במציאות הגיאו-פוליטית החדשה שסביבה יתעצב המזרח התיכון החדש.
התרעות פיקוד העורף