מה בסך הכל רציתי? לעשות את כל מה שכל לקוח בעולם המערבי רוצה וצריך לעשות: להתמקח על זכויותיו ועל המחירים שהוא משלם. לאחרונה החלה לחלחל אצלי ההבנה שאני יוצאת פראיירית כשאני מוותרת לגופים פיננסיים כאלה ואחרים על דמי ניהול או עמלות, בטענות שחשבתי שהן מוצדקות כמו "למי יש כוח להתקשר עכשיו ולדבר עם מוקד" וגם "זה בסך הכל כמה שקלים בחשבון". ככה יצא שוויתרתי להם במשך חודשים, אם לא שנים. פראיירית בהסכמה מלאה.
הסכמתי לשלם עוד כמה שקלים, להתפשר על אחוזי ריבית בפיקדונות ולהסכים לדבר כמו תקליט שבור עם מוקדנים שלא מכירים אותי ושאין להם סמכות לתת שום הטבה, רק כדי לא לבזבז זמן רב מדי בהשתתפות בספורט הלאומי שאני כל כך גרועה בו: מיקוח.
שנים התהדרתי ביחסים טובים עם הבנק שלי, בסך הכל ילדה טובה מבית טוב עם מערכות יחסים ארוכות מול גופים מוסדיים. מאז שפתחתי את החשבון הראשון בגיל 16 בסניף בעיר ילדותי, לא זזתי משם. לא רק שלא זזתי, אפילו התעקשתי להיקשר לפקידים, ואף לפקוד את הסניף פעם בשנה, כדי שיראו שיש בן אדם עם רגשות וחלומות מאחורי מספר החשבון. תמימה שכמותי.
בשבוע שעבר, אחרי שביקשתי את ההטבה הקבועה שהם נותנים לי כבר שנים ופג תוקפה, לא רק שהם הפנו לי עורף, הם גם נתנו לי להרגיש שאם אבחר לעזוב אותם זה יהיה ממש בסדר. עימתי אותם עם רווחי הענק שלהם ברבעון האחרון, בסיוע ניים דרופינג של מונחים פיננסיים והבנה בריביות, אבל זה לא עבד. "ככה זה", הם אמרו. אז ככה זה.
בניגוד לרבים מבני דורי, גיליתי (להפתעתי) שאני קצת שמרנית. כל הדיגיטציה הזו לא רק שלא קוסמת לי אלא מרתיעה אותי. חיוג למוקד טלפוני שצריך לעשות שמיניות באוויר כדי להגיע דרכו לסניף ההוא שמכירים אותי בו, מתיש אותי לחלוטין. ובכל זאת, אחרי שכפיצוי הציעו לי בבנק לבחור בין מניה במתנה או 100 שקלים, כאילו לא ראיתי בפרסומת בטלוויזיה שהם מציעים את ההטבה הזו לכולם - התחלתי לחפש אלטרנטיבות.
הבעיה היא שמרוב סלבריטאים, שאת חלקם אני אפילו לא מזהה, כבר לא רואים את הבנק. כשניסיתי לדלות מהזיכרון איזה סלב מפרסם איזה בנק ומה הוא הבטיח בו, נעשה לי בעיקר בליל במוח.
בסופו של דבר החלטתי שכיאה לגילי הצעיר יחסית, אתן צ'אנס לקדמה ואפנה לבנק הדיגיטלי, אף שקצת הלחיץ אותי שאין לו מבנה פיזי וסניף שאפשר להציק בו לפקידים. נרשמתי אליו בזמן שהמתנתי למונית. היא עוד לא הספיקה להגיע וכבר חזר אליי נציג נלהב, שדיבר מהר מדי. הוא היה לבבי, וכיאה לאיש מכירות צעיר דחף למכירה ובדרך השמיט ממני כמה פרטים חשובים, כמו למשל: דמי מינוי.
לא יודעת למה באותו רגע נזכרתי איך כשהייתי בת 21, וחיפשתי עבודה שאינה מלצרות, עבדתי תקופה קצרה בטלמרקטינג, במכירת יחידות נופש, שבדיעבד התברר כי הן פיקטיביות. לרגע תהיתי אם הקארמה חזרה לנשוך אותי.
בתוך פחות מעשר דקות הבחור שמדבר מהר מדי שכנע אותי לפתוח חשבון באפליקציה והבטיח לי את מה שרציתי: מענה 24 שעות ביממה. במשך לילה שלם מצאתי את עצמי מסתבכת עם הגדרות חשבון ומנהלת שיחות אינסופיות עם צ'אט בוט, המכונה למרבה האירוניה: "בוט אנושי", שזה האוקסימורון הגדול ביותר של התקופה הזאת. בוט הוא בוט ולא יכול להיות אנושי. בדבר אחד הם צדקו, הבוט הלא־אנושי ענה לי מיד, אבל המענה האנושי שביקשתי לא הגיע גם אחרי 72 שעות. אני עדיין מחכה.
המצב שבו אני נמצאת כרגע - בין אלו שלא אכפת להם שאעזוב אותם אחרי 30 שנה, לאלה שעדיין לא עונים לי - הוא כמצבו של האיש המופיע בקלף "התלוי" בטארוט. הוא נמצא בין שמיים לארץ, כשרק הוא יכול להציל את עצמו. אז כמותו גם אני, תלויה בין שני בנקים שלא ממש רוצים בי, כנראה כי עדיין לא עשיתי אקזיט משמעותי. אני זו שצריכה להחליט עם מי להתחתן מתוך פשרה, בלי לקבל טבעת.
התובנה מהסאגה הזו היא שתחרות בין הבנקים היא בולשיט אחד גדול, במיוחד כשאתה אדם ממוצע. הפרסומות הסקסיות מיועדות כנראה רק לכל אותם בעלי הממון שהבנקים חפצים ביקרם. אין להם מה לעשות איתך, בעל המשכורת הממוצעת, שבסך הכל רוצה לחסוך קצת כסף בצד. הם יודעים שחשבון בנק זה דבר אלמנטרי כמו טלפון וכמו מיטה לשים עליה את הראש, ובסופו של דבר אתה חייב לשים את הכסף איפשהו, גם אם ייתנו לך עמלה מטופשת בעוד הם ממשיכים לגרוף רווחים. בסוף מסתבר שסבא שלי צדק כשאמר: אין על מי לסמוך, שימי כסף מתחת לבלטות.
התרעות פיקוד העורף