לכאורה, מאבק קלאסי של החלש נגד החזק, במיוחד כשהחזק במקרה הזה הוא הבנקים שכולנו אוהבים לשנוא, אלא שהמציאות מורכבת טיפה יותר. עובדי הבנקים נהנים כבר שנים מאחת מחבילות ההטבות הטובות במשק: עלות שכר ממוצעת שנעה סביב 40 אלף שקל בחודש, ובבנק הפועלים אף 44.4 אלף שקל – נתון שמציב אותו בצמרת השוק. לכך מצטרפים בונוסים שמנים, משכורת 13, תנאים סוציאליים נדיבים במיוחד, והטבות ייחודיות כמו אפשרות לקבל הלוואות ומשכנתאות בריביות נמוכות בהרבה מהממוצע במשק.
אז נכון, הממוצע החודשי והבונוסים מוטים כלפי מעלה בזכות הבכירים והוותיקים בזמן שצעדי ה"התייעלות" פוגעים בדרך כלל בעיקר בזוטרים – אבל עדיין צריך לקחת בעירבון מאוד מוגבל את הכותרות על "8000 עובדים" ולזכור שלא מדובר פה במחאת העובדים הסוציאליים, ושרובם המוחלט מרוויחים יותר ממני וממך. מה גם, שגם ההנהלה וגם הועד מודים שרוב המהלך אינו כולל פיטורים ישירים אלא בעיקר אי־איוש של משרות חדשות וניודים בתוך הבנק. כלומר אין פה מאות עובדים שחוששים לאבד את מטה לחמם, אלא בעיקר מחאה על שינויי מבנה ארגוני.
ייתכן כמובן שהעובדים צודקים ושצעדי התייעלות על גבם של עובדים קיימים, במיוחד הזוטרים, מייצרים עומסים ופוגעים בשירות. ייתכן שגם ההנהלה צודקת ושנדרש מהלך התייעלות כדי לשמור על תחרותיות מול בנק לאומי שהציג יחס יעילות טוב יותר בדו"חות האחרונים - 26.9% בבנק לאומי לעומת 32.8% בבנק הפועלים. כלומר, עבור אותו סכום של הוצאות תפעוליות (שכר לצורך העניין), בנק לאומי מקבל יותר הכנסות.
אבל בין כך ובין כך, לנוכח התנאים המפליגים שמקבלים מרבית עובדי הבנקים - קשה להציג את המאבק הזה כמאבק של "החלשים", ובוודאי לא ברור שזה המאבק שההסתדרות צריכה להניף על דגלה.
התרעות פיקוד העורף