הסוס הטרויאני של אירופה: המדינות שיצרו "מלכודת דבש" ירו לעצמן ברגל

האם הרצון הטוב לפתור בעיה דמוגרפית הפך למתכון לאסון כלכלי? מבט על המספרים מאחורי ההגירה שמשנה את פני היבשת. מסתבר שהמדינות המארחות, בפעולות או במחדלים שלהן, הן אלו שיורות לעצמן ברגל

דניאל שבקס צילום: באדיבות המצולם,יחצ
דגל האיחוד האירופי בברלין
דגל האיחוד האירופי בברלין | צילום: רויטרס
3
גלריה

אירופה מזדקנת. זאת לא סתם קלישאה, זאת עובדה דמוגרפית קרה שמדירה שינה מעיניהם של מנהיגים וכלכלנים. כוח העבודה מתכווץ, מערכות הפנסיה גונחות תחת העומס, ומישהו צריך למלא את השורות במפעלים, במשרדים ובבתי החולים. הפתרון, לכאורה, פשוט ומתבקש: פותחים את השערים ומייבאים דם צעיר, כוח עבודה רענן שיניע את גלגלי הכלכלה.

אבל מה אם אני אגיד לכם שהפתרון הזה, במתכונתו הנוכחית, הוא בעצם סוס טרויאני כלכלי? מה אם במקום להציל את עצמה, אירופה בעצם מייבאת לעצמה אבטלה, נטל פיסקלי וסיכון ארוך טווח לצמיחה?

מחאה נגד ההגירה בבריטניה
מחאה נגד ההגירה בבריטניה | צילום: REUTERS/Chris J. Ratcliffe

תראו, חשוב לדייק. לא כל הגירה היא אותו דבר. יש הבדל תהומי בין מהגר כלכלי, נגיד מהנדס תוכנה שעושה רילוקיישן לברלין כי יש ביקוש עצום לכישוריו, לבין פליט שנמלט מאזור מלחמה בסוריה או באפגניסטן. הראשון הוא כמו מנתח מומחה שבית חולים גייס אקטיבית כי הוא צריך אותו; השני, עם כל האמפתיה, מגיע באופן לא צפוי, ללא קשר לצרכי השוק, ולעיתים קרובות עם טראומה וכישורים שלא תמיד תואמים את הכלכלה המקומית. רוב ההגירה הבעייתית שאירופה מתמודדת איתה היום שייכת לסוג השני.

וכאן המספרים מתחילים לספר סיפור מטריד. הבעיה הכלכלית המרכזית והכואבת ביותר היא מה שהחוקרים מכנים "גירעון שילוב" בשוק העבודה. בתכל'ס? המהגרים האלה פשוט לא עובדים מספיק. שיעור האבטלה בקרב אזרחים שאינם מהאיחוד האירופי עומד על 12.3% – כמעט פי שניים וחצי מהמקומיים! כן, קראתם נכון. בשוודיה, שנחשבת למודל של קליטה, הפער הוא כמעט פי ארבעה. בצרפת ובגרמניה הסיפור דומה.

הפגנות ה-1 במאי בגרמניה
הפגנות ה-1 במאי בגרמניה | צילום: רויטרס

ואל תטעו, זה לא נגמר רק באבטלה. גם אלו שכבר מוצאים עבודה, נתקעים במשרות בשכר נמוך, בחוזים זמניים, ובתפקידים שלא תואמים את כישוריהם. התוצאה היא "בזבוז הון אנושי" בקנה מידה עצום. הכלכלה האירופית צמאה לכישרונות, ובמקום זאת היא מקבלת אוכלוסייה שלמה שמתקשה להשתלב והופכת לתלויה בקצבאות.

אז מי אשם? קל להפנות אצבע מאשימה למהגרים עצמם, אבל המחקר מצביע על כיוון אחר לגמרי. הבעיה היא לא באנשים, אלא במדיניות. מסתבר שהמדינות המארחות, בפעולות או במחדלים שלהן, הן אלו שיורות לעצמן ברגל.

קחו לדוגמה מחקר גרמני מדהים שמצא כי איסור זמני על מבקשי מקלט לעבוד, אפילו לכמה חודשים, יצר אפקט הרסני. אותם פליטים הראו שיעורי תעסוקה נמוכים ב-20% גם חמש שנים לאחר מכן, ולקח עשור שלם עד שהפער הזה נסגר. מדיניות שנראית הגיונית על הנייר - "נסדר את הבירוקרטיה לפני שניתן להם לעבוד" - יצרה בפועל תלות כלכלית ארוכת טווח ועלתה למשלם המיסים הגרמני מיליונים. תוסיפו לזה אפליה מתועדת בקבלה לעבודה, ומדיניות רווחה נדיבה שיוצרת "מלכודת דבש" - קל יותר לקבל קצבה מאשר למצוא עבודה בשכר מינימום – וקיבלתם מתכון לאסון כלכלי.

וזה מוביל אותנו לסכנה הגדולה באמת, זאת שאורבת בטווח הארוך. הגירה אולי מגדילה את התמ"ג הכללי של המדינה (יותר אנשים = כלכלה גדולה יותר), אבל המדד שבאמת קובע את רמת החיים הוא תמ"ג לנפש. אם אתה מוסיף לכלכלה מיליוני עובדים שהם פחות יצרניים מהממוצע, אתה מדלל את העושר של כולם. במילים אחרות, אירופה מסתכנת בכך שהיא מחליפה משבר דמוגרפי עתידי במשבר פריון בהווה.

בשורה התחתונה, הסיפור של ההגירה לאירופה הוא שיעור כואב בפער שבין כוונות טובות לתוצאות הרסניות. הרצון לפתור בעיה דמוגרפית אמיתית הוביל, דרך ניהול כושל ומדיניות לקויה, ליצירת בעיה כלכלית חדשה ומורכבת. הסוס הטרויאני כבר נכנס בשערי העיר. השאלה הגדולה היא אם מנהיגי אירופה יבינו מה מסתתר בבטנו לפני שיהיה מאוחר מדי.

תגיות:
צרפת
/
גרמניה
/
אירופה
/
הגירה
/
מוסלמים
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף