״אני גרה במגידו, נשואה ואמא לארבעה ילדים, ובתקופות מסוימות היו לי שלושה חיילים בצבא - שניים במילואים ואחד בסדיר״, מספרת רונית הראל. ״ב-7 באוקטובר התעוררנו כמו כולם, והתחלנו לזהות את המפעלים שלנו בקיבוצים. החוויה של לראות את השערים הצהובים נפרצים הייתה קשה מאוד. כבר למחרת, ב-8 באוקטובר, היה לי ברור שצריך לפעול״.
הראל מתארת ארבע תובנות שנולדו באותו בוקר: ״ראשית, בלי כלכלה אין שיקום. שנית, לא חוזרים לשיח שלפני ה־7 באוקטובר. שלישית, אין הבדל בין מנכ״ל בטראומה לעובד בטראומה. ורביעית - רוב עובדי התעשייה הקיבוצית אינם מהקיבוצים עצמם, ואין להם קהילה רואה ותומכת. החלטתי שאנחנו באיגוד נהיה הקהילה שלהם, כי קהילתיות נותנת ביטחון.״
בישראל פועלות כ-280 חברות של התעשייה הקיבוצית, רובן בפריפריה, בצפון ובדרום. כ־66% מהן ממוקמות בצפון, ומעסיקות יחד כ-36 אלף עובדים - רובם תושבי הפריפריה. ״זו תעשייה חזקה ויצואנית, המהווה כ־10% מהתעשייה בישראל״, אומרת הראל. ״אבל יש לנו כ-70 מפעלים שיושבים ממש על הגבולות - בארי, זיקים, חניתה, ברעם, סאסא, דן ועוד. העובדים האלה עלו לעבודה יום יום, גם תחת אש״.
ב-8 באוקטובר פתח האיגוד קו חם לעובדים בחמש שפות. ״רצינו שהם ידעו שיש להם למי לפנות, שאנחנו הקהילה שלהם״, היא מספרת. ״הקמנו שותפות עם ציונות 2000, מרכז החוסן הבינלאומי בשדרות ועמותת קו לנוער של עובדים סוציאליים חרדים. זו שותפות של כמעט כל השבטים בישראל, וזה היה חשוב לי״.
מתוך השותפות הזו נולד מודל חדש ״מודל חוסן״. לדבריה, ״לא היה אף מודל שעסק בטראומה ארגונית - איך מנהלים עובדים תחת אש, או איך נראית שגרת חירום במפעל. ישבנו עם הנהלות, ואחר כך עם העובדים, ובנינו תהליך של שתי־שלוש פגישות להנהלה ו-8-10 פגישות לעובדים. המטרה: לתת כלים לניהול, תקשורת וחוסן אישי וקהילתי״.
״בימים הראשונים היה כאוס מוחלט״, נזכרת הראל. ״אבל התקבלה החלטה ערכית ממש בשלב מוקדם: שהתעשיות הקיבוציות ממשיכות לעבוד ולייצר גם תחת אש. זה לא היה מתוך שיקול כלכלי אלא ערכי. בנינו מודלים שונים לצפון ולדרום, כי זו לא אותה טראומה״.
בדרום נאלצו להתמודד עם חדירות, אזעקות וטריגרים רבים. ״הבנו שעובדים מפחדים לעבור את השער הצהוב, אז ארגנו כיתות כוננות שילוו אותם. בחורף, כשהאירופאים הנציחו ארגזים של סיוע לתושבי הרצועה, הייתה רוח חזקה וזה הגיע לקיבוצים, זה היה טריגר מטורף. כל אירוע כזה היה מציף פחדים״.
בצפון, לעומת זאת, ההתמודדות הייתה עם שחיקה, פינוי מהיר והפגזות מדויקות. ״הדרך לעבודה הייתה מפחידה מאוד. שאלנו את עצמנו מה האחריות שלנו כלפי העובדים, איך לא נוצר פקק בשער הקיבוץ. העובדים שלנו באים מכל המגזרים; דרוזים, בדואים, ערבים, קיבוצניקים, מושבניקים וכולם המשיכו לעבוד. אף מפעל לא הפסיק״.
״לנהל מפעל בחירום זה מורכב מאוד״, היא אומרת. ״אבל הפרויקט הזה יצר שפה. מנהלות משאבי אנוש אומרות שזה יצר שפה ניהולית חדשה. זו לא הייתה מטרה לשמר עובדים, אבל זה מה שקרה. המפעלים חזרו ל־90% תפוסה, חלקם אפילו גייסו עובדים חדשים״.
לדבריה, אחד השינויים המשמעותיים היה היכולת לזהות מצוקות בזמן אמת. ״פתאום מנהלות משאבי אנוש יכלו לדעת מי עובד במצוקה, מי מתקשה להגיע. אנשים אמרו לנו: ‘זה הציל לנו את הבית’״.
״בהתחלה לא היה מיגון, זה היה אתגר קשה מאוד. הבאנו מיגון בשיתוף משרד הכלכלה. היום ברור לגמרי שהתעשייה הקיבוצית היא חלק ממערך הביטחון הלאומי של ישראל״, אומרת הראל. ״אם לא תהיה תעשייה בגבולות - נהיה בבעיה קשה. מבחינתי זו גאווה ישראלית של ממש״.
פרויקט החוסן נבחר לאחרונה כפרויקט מוביל בתכנית “תקומה” בדרום ומקבל תקצוב גם מהביטוח הלאומי ומתרומות פרטיות. בצפון הפרויקט עדיין לא מתוקצב באופן מלא, אך נמשך בתמיכת האיגוד ותרומות. ״עדיין פונים אליי מפעלים חדשים. יש לזה צורך אדיר״, אומרת הראל.
כשנשאלת האם נשקלה העברת מפעלים לאזורים בטוחים יותר, היא משיבה: ״לא. זאת ציונות. זאת שליחות. אנשים אומרים: אנחנו פה כדי להישאר, וחלק מלהישאר זה להחזיק את הכלכלה. אני רואה את זה בשטח בדרום ובצפון - זו עוצמה אדירה. עם אנשים כאלה אנחנו נהיה בסדר״, היא אומרת, ״זו לא רק תעשייה, זה חוסן לאומי, קהילתי ואנושי. זו גאווה של ממש״.
התרעות פיקוד העורף