שנתיים עברו מאז היום ההוא שבו ניצלו חייהם, והטראומה עדיין שם, נוכחת בכל רגע ולא מאפשרת להם לחזור ולהיות חלק מהקהילה ולשוב איתה הביתה. הם גרים היום בבנימינה, בבית שכור, ומחכים שהמדינה תמצא להם, ולעוד כמה עשרות משפחות כמוהן, שאינן מסוגלות לשוב לעוטף ולא שייכות לקבוצה שמבקשת לעבור ביחד לקיבוץ אחר, פתרון.
"אנחנו שפני ניסיונות", אומר מאור בייאוש. "אף אחד לא יודע איך להתעסק איתנו. אומרים לנו: ‘תחזרו וזהו'. רוצים להרוס את הבית שלנו, את מה שנשאר ממנו, ואין לנו שום פתרון לעתיד. לא רוצים לתת לנו שום חלופה".
"אני אומר: היה לי בית של 120 מטר - תחזירו לי בית של 120 מטר. אל תבקשו ממני סליחה, תנו לי פיצוי. תחזירו לנו מה שהיה לנו. באופן אסטרטגי, מהיום הראשון לא נותנים מענה למי שלא יכול לחזור. כולל ההנהלה של הקיבוץ שלנו, שעושה יד אחת עם הנהלת תקומה ועם השר אלקין. פניתי כמה פעמים למנכ"לית משרד ראש הממשלה, והיא לא מוכנה להיפגש איתי ולמצוא פתרון".
“כששלחו לנו הודעה שעוברים מחבלים במרפאה, בלבוש צבאי, הבנתי שאני צריך להביא את האקדח האישי שלי. חזרתי לממ"ד ואשתי הייתה על הטלפון. היא רואה שכל רגע מקבלים הודעה שכולם מותקפים בבת אחת, מהצפוני עד הדרומי. 'יש אצלנו מחבלים, תבוא בבקשה לעזור לנו'. ככה, בבת אחת, כולם. ואז שמענו שהם מגיעים אלינו.
“אני יוצא החוצה בידיעה שאני מת. וככה יצאתי ונלחמתי במחבלים. במבנה היו בין עשרה ל־15 מחבלים. הראשון ניסה להיכנס מהחלון במטבח, יריתי בו דרך החלון שתי יריות. הוא מת ונופל החוצה, ואז זעקת אלוהים של כל שאר המחבלים, ומפה מתחיל קרב עד שהם שורפים לנו את הבית".
"הם זורקים עליי ארבעה רימונים. אני מסתכל, יורה, חוזר. ככה מתנהל הקרב. ואז הם שורפים את הבית ואנחנו נחנקים. נחנקים. לי, אשתי הגיבורה, אומרת שהיא לא מוכנה להיחנק למוות, היא מעדיפה לצאת החוצה. ואנחנו מנהלים ויכוח ומנסים להמתין כמה שאפשר. אני שם מגבונים על הילדים, על הפנים, שלא יישאפו עשן. ואז כשאנחנו ממש על סף חנק היא אומרת 'זהו, חייבים לצאת'".
"אני אומר לה בסדר, אני אפתח חלון, אציץ שאין מחבלים. אני פותח את החלון הריבועי, מעביר את כל הילדים החוצה והיא בחוץ. אני נעמד על אדן החלון לחפש מחבלים עם אקדח שלוף, ומשום מקום מגיע כוח ימ"מ והם בטוחים שאני מחבל. כל הלייזרים שלהם על החולצה שלי. שאגתי לעברם: “שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד", כי אין מצב שמחבל יודע להגיד דבר כזה".
הם פונו למחרת למלון ים סוף באילת. “עם פיג'מות. לא היה לנו כלום. רוב הבתים שרופים. קיבלו אותנו מאוד יפה, ממש דאגו לנו לכל הדברים הבסיסיים. כבר ביום הראשון במלון החלטנו שלניר עוז אנחנו לא חוזרים. זה לא שאנחנו לא רוצים, אנחנו פשוט לא מסוגלים. התחילו לשקם את הקיבוץ, מדברים על בנייה ואפילו על הגדלה והרחבה. אנחנו לא שם.
"המדינה ידעה לפנות אותנו מהבית וידעה לתת פתרונות ולתמחר חיי אדם. ניר עוז היה קיבוץ מיליונר לפני 7 באוקטובר, ועוד יותר מיליונר אחריו, ואנחנו פושטי יד. אנחנו הולכים למדינה ומבקשים תשובות - והיא שולחת אותנו לקיבוץ. הנהלת הקיבוץ אמורה לייצג אותי אבל היא עושה את ההפך, ואני תקוע בלי כלום".
לכאורה הדבר אמור להקל על תהליך השיקום, כיוון שאין מתווכים באמצע. אבל תושבים שלא רוצים עוד להיות חלק מהקהילה נתקלים בקושי גדול, בעיקר בקיבוצים שיתופיים שבהם אין שיוך של הבתים לחברים. בבארי למשל הבתים משויכים לחברי הקיבוץ, בעוד בניר עוז, ששם החל תהליך ההפרטה רק ב־2015, זה לא המצב. מצבם של מועמדים לחברות שטרם התקבלו גרוע יותר, כיוון שאין להם זכויות כלל, בשונה ממצבם של תושבי שדרות, למשל, שיכולים למכור או להשכיר את דירתם ולגור במקום אחר.
אלא שבקיבוצי העוטף החבולים הסיטואציה שונה, ולכן הכללים שננהגו לפני הטבח אינם תקפים. הפורשים לא החליטו לעזוב סתם כך, ביום בהיר אחד, אלא בעקבות טראומה נוראה שעברו. גם בממשלה הבינו שהמדינה חייבת להיכנס לאירוע ולמצוא פתרון לקונפליקט – בין הקיבוץ לבין החברים שלא מסוגלים עוד להיות חלק ממנו.
במהלך הדיונים בנושא עלו כמה רעיונות, כמו הקמת ועדת חריגים בראשות שופט עם נציגי רווחה, ביטוח לאומי, קהילה ורשויות, תחת משרד ראש הממשלה, שתיתן מענה למקרים סוציאליים קשים ותטפל באוכלוסייה שלא מתאימה למסלול הכללי. אף שראשי תקומה תמכו בהקמת ועדה כזו, היא עדיין לא קמה. היו גם יוזמות חקיקה פרטיות שדאגו לפיצוי נאות לפורשים ולא התקדמו בצנרת, ועלתה הצעה שהמדינה תדרוש מהקהילות בחזרה את הכסף שהועבר בגין תושבים שעוזבים, התערבות רטרואקטיבית בתקנון שעלולה רק להחריף את המתח ולפגוע בשיקום.
המאמץ של הנהלת הקיבוץ להחזיק, כמעט בכוח, בתושביהם, מובן על רקע הנתונים. רק שליש מתושבי ניר עוז, שאחד מכל ארבעה מהקהילה שלהם נחטף או נרצח, מתכנן לחזור לשם, לעומת בארי – שם הרוב ישובו הביתה. רוב חברי ניר עוז שנמצאים עכשיו בכרמי גת לא מתכוונים לחזור לגור בקיבוץ, אבל כן מעוניינים להמשיך בחיי הקהילה. התגבשה שם קבוצה שעוברת יחד לקיבוץ בית ניר, וקבוצה נוספת לקיבוץ גבולות. הנהלת ניר עוז לא אהבה את ההתארגנויות האלה, וגם לא את גיוס התרומות של חברי הפורשים לבית ניר, שהתרימו “למען תושבי ניר עוז", על חשבון חברים שכן מתכוונים לחזור לגור בקיבוץ וזקוקים גם הם לתרומות. הבעיה רק תתעצם אחרי שתעבור תקופת ההשהייה, שתחל בשנה הבאה, ואז יסתיים חלון הזמן של המתלבטים אם לחזור אחרי שהיישוב שוקם.
"לצערי המדינה לא יצרה מנגנון שייתן לו או לפורשים אחרים את מה שהקיבוץ לא נותן. בקהילה יש תמיכה, והוא נמצא לבד ומנסה לבנות את עתידו. את הזכאות על הבית והפירות מהנכסים יקבל בתהליך של עשר שנים קדימה. המדינה היא זו שאמורה לגשר על הפערים האלה. אנחנו הקיבוץ הכי פגוע, ועם כל הקושי, עושים הכל כדי לסייע גם לחברים שלא חוזרים".
צריך לקחת בחשבון שלתנועה הקיבוצית ולמדינה יש אינטרס לעכב את הטיפול בתושבים שלא מסוגלים לחזור לעוטף, כדי לא לעודד את עזיבת הקהילות. סביר להניח שרק כשתיכנס לתוקף שנת ההשתהות של חמש הקהילות שעדיין לא שבו הביתה, תתחיל המדינה לקדם את הקמת ועדת החריגים.
באין מענה מהרשויות פנתה משפחת מאור למימון המונים כדי לבנות בית חדש, ועד כה הצליחה לגייס 200 אלף שקל בלבד. "עם כל הסבל שאנחנו עוברים", אומר ירון, "חטופים, נרצחים, בית שרוף, פינוי, כשכל מעגלי התמיכה שלנו קרסו, אנחנו עוד צריכים להילחם כדי לבנות את חיינו. לוקחים בעלות על החורבן של השורדים. אני נמצא עדיין בקרב - לא מול המחבלים, אלא מול המדינה. הידיים שלי מאחורי הגב. אנחנו רוצים לבחור בחיים, ולא נותנים לנו".
התרעות פיקוד העורף