ההימור שלי, אם לסכן בכל זאת כמה ז'יטונים, היא שאולי לא נשמע עדיין משק כנפי ההיסטוריה, אבל בכל זאת החל איזשהו תהליך. עד כאן הימורים פר אקסלנס, אף שנישאר בתחום שיוגדר להלן: "סיכון מחושב למען תוצאה מיוחלת", או במילה עברית שכבר נדמה היה שאבד עליה הכלח: "שלום".
בואו ננקה קצת נאיביות מעל השולחן: שלום, כמו שחלמנו עליו במובן של חזון אחרית הימים, לא נראה כאן בקרוב. איש לא יכתת את חרבו לאת ולא את חניתו למזמרה. להפך – זה יהיה שלום קר וחשדני, כזה שלא רק הושג באמצעות חרבות (ברזל!), אלא גם נשמר רק בזכות החנית, כלומר – מאזן אימה. אולי, אם וכשיחלפו מאה שנים נוספות, יהפוך אותו שלום, שדומה יותר להסכם אי־לוחמה, לשלום אמת שניני נינינו יזכו לחיות לאורו. הלוואי. מה שמעניין יותר, בגבולות המנדט של הטור הזה, הוא מה יעשה השלום, או אפילו רק מה שמכונה בשפה הדיפלומטית "צעדים בוני אמון", לכלכלה שלנו.
יש לנו רפרנס מן העבר, שמלמד גם על הפוטנציאל וגם על הסכנות: תהליך השלום, שהחל עם תום האינתיפאדה הראשונה וועידת מדריד, נמשך לאורך שנות אוסלו והסתיים בשלהי ספטמבר 2000, עם קריסת התהליך אל אינתיפאדה נוספת. מדינת ישראל יצאה אליו עם תקווה גדולה ונחלה מפח נפש גדול. היא אף שילמה מחיר דמים יקר. לעומת זאת הכלכלה (בהכללה) פרחה במשך רוב שנות אוסלו. אלה לא רק מותגים כמו פפסי וטויוטה, מקדולנד'ס ופיצה האט, שהפסיקו את החרם על ישראל, אלא בעיקר אמונה בפוטנציאל שלנו בתור המקום המערבי ביותר בתוך מזרח תיכון מתעורר.
תל אביב אולי אינה ניו יורק, אבל עם כל הכבוד לארכיטקטורה המודרנית של מדינות הנפט, ועם כל הפוטנציאל הקוסמופוליטי של ביירות למשל (בעת שלום כמובן), היא הכי קרובה למנהטן. כלומר, אם וכש תגבר כאן הפעילות הכלכלית הבינלאומית, ישראל תהיה בסיס טוב לכל חברה בינלאומית שתרצה לפקח (יותר) מקרוב על מיזמי האנרגיה, התשתיות, הנדל"ן, המו"פ, המשהו־טק וכך הלאה.
כלומר נהיה אחת התחנות החשובות, אם לא החשובה שבהן, על דרך המשי החדשה שתשתרע בין צפון אפריקה לקווקז, בין אירופה לאסיה. רכבת מהודו דרך ערב הסעודית ועד לחיפה? הקמת אי מלאכותי שישמש נמל תעופה בינלאומי, מהעמוסים בעולם, מול חופי תל אביב? ירושלים בתור מרכז שמשלב בין רוח הקודש להייטק? תנו לדמיון להשתולל.
כדי שרכבת מהירה תצא מניו דלהי, תעבור דרך ריאד, תעלה מאילת צפונה ותנוע מערבה לקהיר וממנה הלאה אל ארצות המגרב, צריכים להתקיים המון תנאים. חלקם נראים בלתי אפשריים כרגע, בלתי מציאותיים, אבל לשנייה אחת התקיים התנאי היחיד שבלעדיו היא לא תקרה: היכולת לדמיין אותה.
והיה אם תאמרו שהרחקתי לכת ושחופשות החגים שיבשו אצלי את ההיגיון הצרוף – אשיב לכם רק בציטוט חופשי מהסיפה של "אלטנוילנד", החיבור המכונן של הציונות, ובו נפרד המחבר בנימין זאב הרצל מהפנטזיה שכתב על "חברה חדשה" בארץ ישראל, במילים: "כל מעשינו מקורם בחלום".