אני מקווה שלא דפדפתם כמה עמודים לאחור כדי לוודא שאתם אוחזים במוסף העסקים ולא באחד מטורי הקולינריה, אבל גם אם כן - תנוח דעתכם: אף שאני די משוכנע שעכשיו בא לכם סלט, הרי שאני מבטיח לכם נאמנה שנתבל אותו הפעם גם בלא מעט כסף.
לא רק הסלט הוא מאפיין קולינרי ישראלי שמתבסס על חומרי גלם מקומיים. גם אשכול ענבים למשל, או נקטרינה או אפרסק - במיוחד על חוף הים בקיץ – הפכו עם השנים לסמלים ישראליים. כך גם האבטיח (שבשל צבעיו נוכס מחדש על ידי הפלסטינים בתור סמל למאבקם בציונות. לא ניכנס לזה עכשיו). ומה נאמר על הסברס, הצבר – שהיה כינוי וסמל לילידי הארץ?
ואחרי כל הפתיח הבריא הזה, איך זה שסיבוב בשוק הפך להוצאה של כמה מאות שקלים רק על פירות וירקות? נבהיר: הכוונה היא לפירות וירקות מקומיים שנצרכים בעונתם (כלומר, מי שחשקה נפשו בתות שדה בקיץ, מלון בחורף או פירות מיובאים כמו כל פירות היער למיניהם - שישלם ביוקר).
חשבון לא בריא
יוצא לו מר ישראלי (בשבתו כמר קיפניס) עם עגלת הקניות שלו לשוק, רוכש את אותם מרכיבים לסלט המתוארים לעיל, כמה ירקות שורש כדי להכין מהם מרק ירקות, קצת עשבי תיבול, קונה לו מפירות העונה (נאזן את פירות הקיץ דלעיל עם תפוח, בננה, אפרסמון ואבוקדו, למשל), מגיע לקופה - וכל החגיגה הבריאה הזו הופכת לו לחושך גדול, עת מסתכם החשבון לכמה מאות שקלים בשבוע. וזה עוד לפני שהגענו למוצרי חלב, דגים ובשר.
בחדשות יככב תמיד ירק או פרי תורן שמחירו הרקיע שחקים - ואז מתחיל עוד ריטואל ישראלי: לחפש את האשם. עומד לו אחד מהרמי־לויים (שם גנרי לנציג הקמעונאים) ונשבע בנקיטת חפץ שידו לא הייתה במעל: קילו עגבניות עולה 100 שקל (ההפרזה היא לצורכי הפרזה בלבד)? אדרבה: הוא קונה את העגבנייה ב־99 שקל לקילו. וכשמוסיפים לכך את הוצאות ההובלה, האכסון והתפעול, הרי שהוא בכלל מפסיד עלינו.
אחרי הקמעונאי מגיע החשוד הבא, הלא הוא החקלאי. אלא שגם זה מישיר אף הוא את מבטו אל המצלמה ותוהה מה רוצים מחייו. הן הוא זה שקם בכל בוקר עם שחר, נאבק באיתני הטבע או בסכנות האורבות לעיבוד שדות בספר, נתון לחסדי שמים או לקיצוץ במכסת המים וכך הלאה, עד שיתברר שגם הוא מפסיד כסף על כל עגבנייה שהוא מגדל. כך הוא מוכיח ונושא את ידיו המיובלות אל השמיים, וכולנו מתביישים נורא.
מרס טורקי
רק שאחרי שאנחנו גומרים להתבייש, נשארנו עם עגבנייה יקרה שאין לה אבא. כלומר כולם בשרשרת צדיקים בני צדיקים, ועדיין אנחנו משלמים ביוקר על המוצרים החקלאיים הכי בסיסיים, הכי מקומיים, הכי ישראלים (ליבוא מתווסף גם התירוץ הקבוע שלפיו ישראל היא “מדינת אי").
אני לא מתיימר להציע פתרון לחידה (מי שלא כל כך אוהב עגבניות מוזמן להחליף את הפרי לענבים, למנגו או לתות שדה), אלא רק להראות איך אפשר לתבל סלט ישראלי בחמיצות, שממלאת אותנו ברגע שאנחנו מבינים שמישהו פה עושה עלינו סיבוב. מישהו גונב אותנו בדרך, מישהו צוחק כל הדרך אל הבנק, בזמן שאנחנו בוכים כל הדרך אל הקופה. והכי מתסכל: קשה לנו לקבוע בדיוק מי.
ומהסלט שבמטבח לסלט הגיאו־פוליטי: מספרים לנו שהמשק במצב מצוין, שמחזורי העסקים גדלים, שהשקל נוגע בשמיים ושהבורסה שוברת מדי שבוע את השיא שקבעה רק בשבוע שעבר.
שאלת ראש הממשלה
עומד האזרח מול הנתונים, מוצקים כפלדה - רואה את הקולות, קורא את הטורים ומגרד פדחתו במבוכה: איך זה שהמדינה מתעשרת והוא במינוס? איך זה שהבורסה נוסקת והוא לא גומר את החודש? איך זה שמצבנו הכלכלי כה איתן, אבל הוא הודיע השבוע לילדים שיוכלו להירשם רק לחוג אחד, אז שיבחרו בין ג'ודו, כדורסל או בלט?
כמו במשל העגבנייה, גם כאן התחושה היא שמישהו עושה עלינו סיבוב, מתעשר על חשבוננו, ומנצל את העובדה שאנו נושאים עינינו למדדים המאמירים כדי לגנוב לנו את הארנק מהכיס האחורי.
את מי נאשים: את הבנקים, את המערכת הפוליטית זוללת התקציבים, את החרדים, את מערכת הביטחון שמוסיפה מענקים ללא שום פיקוח, את הנפוטיזם בחברות הממשלתיות? רשימת החשודים גדולה, אז אולי כדאי להדק אותה מעט, ולשאול את מי שכן אמור לדעת. את מי שמבין בכלכלה, את מי שטען בחום שבישראל יש רק אחראי אחד - זה שעומד בראש הפירמידה.
הבה נשאל את ההוא שהיה שר אוצר נהדר, את אלוף המשגת המונחים הכלכליים בשפה של בני אדם (כמו משל האיש הרזה והאיש השמן). נבקש תשובה מפי האיש שנבחר, בין היתר, כדי להוריד את יוקר המחיה - אדוני ראש הממשלה, תגיד: איפה הכסף?
התרעות פיקוד העורף