בישראל של 2025, שוק המוצרים ללא גלוטן הפך למעין מראה מעוותת של שוק המזון הישראלי כולו. הפערים, חוסר התחרות, התלות ביבוא, והעדר הסיוע הממשלתי באים לידי ביטוי חד במיוחד בסגמנט שנוגע בעשרות אלפי משפחות בישראל. במקביל לכך, מגמת הבריאות העולמית שהעלתה את הפרמיום של מוצרים נטולי גלוטן, הפכה בישראל לציר מרכזי במערכת כלכלית שמייקרת מוצרים בסיסיים אף יותר.
המחירים שנחשפו במדגמי השוואות המחירים שביצענו מציגים פערים שמגיעים למאות אחוזים. מוצרים ללא גלוטן עולים עד פי ארבע ממקביליהם, ובין הרשתות עצמן הפער על אותו המוצר עשוי להגיע לשבעים אחוזים. בסל מוצרים שהוגדר כמהותי לצריכת חולי צליאק, מצאנו הבדלים של יותר ממאה אחוזים, ולעיתים אפילו ארבע מאות אחוזים, בין מוצר המכיל גלוטן לבין תחליף ללא גלוטן.
תמונה זו אינה רק בעיה צרכנית אלא משבר חברתי. חולי צליאק אינם יכולים לבחור בין מוצר למוצר, אינם יכולים לצמצם קניות, ואינם יכולים להתמקח. הם חיים תחת כללי משחק שבהם כל ארוחה וכל קנייה היא עניין של הישרדות רפואית.
כאשר רופא מאבחן צליאק, הוא למעשה מכניס את המשפחה לעולם של הוצאות כרוניות. אין תרופות. אין טיפול חלופי. הדיאטה היא הטיפול היחיד, והיא מחויבת קפדנות. השאלה אינה אם לשלם אלא כמה לשלם. כל חריגה מטילה סכנה רפואית אמיתית. כל טעות עלולה לגרום להחמרה במערכת החיסונית, תת תזונה, וסיבוכים ארוכי טווח. למרות זאת, בניגוד למדינות מערביות רבות, בישראל המדינה אינה מסבסדת את המוצרים שהחולה מוכרח לצרוך. אין החזרים מסודרים. אין תמיכה חודשית. אין ויתור על מע"מ. אף לא מנגנון נפרד למוצרי יסוד. כך יוצא שהפער הכלכלי הופך למעין עונש מתמשך עבור מי שנולד עם מחלה אוטואימונית שאינה בשליטתו.
העלות השנתית למשפחה עם ילד חולה צליאק בישראל נעה בין עשרת אלפים לחמש עשרה אלף שקלים בשנה. מדובר בעול כלכלי אמיתי, על רקע יוקר המחיה הכללי ושחיקת ההכנסה הפנויה.
בישראל יש יותר מארבעים וארבעה אלף חולי צליאק מאובחנים. אלו צרכנים שבויים. הם אינם יכולים להתפשר ואינם יכולים לוותר. כל מוצר חייב לשאת סימון ברור. כל רכישה היא החלטה רפואית. עבורם, כל פער במחיר הוא עונש בלתי נמנע.
מחקרים מראים כי קיים תת אבחון משמעותי באוכלוסיות מסוימות. חלק מהחוקרים סבורים כי הנטל הכלכלי עצמו מרתיע משפחות מפנייה לאבחון, תופעה שעלולה להוביל לסיבוכים רפואיים בגלל עיכוב בזיהוי המחלה.
זהו פרדוקס צרכני מובהק. הקבוצה הגדולה יוצרת ביקוש והופכת את השוק לאופנה בריאותית, וכך המחירים נקבעים כפרמיום. הקבוצה הקטנה יותר, שאין לה בחירה כלל, משלמת את המחיר הגבוה ביותר. במילים אחרות, טרנד של בריאות יצר שוק שבו מוצר חיוני עולה כמו מוצר יוקרה.
נכון שיש ניצול צרכני במקרים מסוימים, אך קיימות גם סיבות אמתיות להבדלי המחיר. בין ההסברים הבולטים שנחשפו במחקרים ובבדיקות שוק:
כל אלה יוצרים מצב אמיתי שבו עלויות הייצור אכן גבוהות יותר, אך הן אינן מסבירות את כל הפערים.
כאן מגיע החלק המורכב. העדר פיקוח ממשלתי וחוסר שקיפות מצד רשתות המזון מובילים למצב שבו חלק מהפער בין המוצר הרגיל למוצר נטול הגלוטן נובע ממרווח רווח גבוה במיוחד. שוק ללא בקרה מאפשר לרשת להחליט על מחיר לפי מה שהצרכן מוכן לשלם. במקרה של חולי צליאק, כל המחיר מתקבל כי אין ברירה. בדיוק כמו בשוק הפורמולות לתינוקות לפני עשור, גם כאן מדובר בשוק שהמדינה מאפשרת לו להתנהל ללא שום פיקוח מהותי.
חולי צליאק מקבלים חלק ממוצרי המזון במימון דרך שירות הבריאות הלאומי. המשמעות היא הפחתת הנטל החודשי באופן מהותי.
טבלה רחבה שבנינו מציגה פערים קיצוניים. מוצרים בסיסיים כמו פסטה, בייגלה, לחמניות, קמחים ייעודיים, קרקרים ועוגיות מציגים פערים של שבעים עד מאה אחוזים בין הרשת הזולה ליקרה.
בינתיים, מי שחי עם צליאק בישראל נאלץ לבחור מדי יום בין בריאות לבין כוח קנייה. ולמרות שמדובר במחלה שאינה בשליטת החולה, זהו מחיר שהוא נושא לבדו. זו אינה רק בעיה צרכנית. זו בעיה של צדק כלכלי ובריאותי שאינה יכולה להישאר ללא פתרון.
התרעות פיקוד העורף