המרוץ לדרכון זר: ישראל נפרדת ממכרה הזהב שלה

מצד אחד המשק איתן והפוטנציאל עודנו אדיר, ומצד שני יש סימפטומים מדאיגים שעלולים להעיד על מחלה סופנית. אז להשקיע או לא? מזל שלרובנו אין ברירה

ניר קיפניס צילום: ללא
ישראלים בנתב"ג
ישראלים בנתב"ג | צילום: דן עזרא
2
גלריה

קולות פיצוצים נשמעים, יריות בבירור. אנשים מתחילים לרוץ לכל עבר – והאינסטינקט הישראלי שלי גורם לי לחפש, בשבריר של שנייה, את דרך המילוט הקצרה ביותר.

שניות של חרדה מתחלפות במבוכה גדולה: רעשי הירי והפיצוצים הם של זיקוקים מעל לנמל – ושעטת ההמון שנראתה לי כבריחה, אינה אלא ניסיון לתפוס עמדת תצפית טובה יותר למופע שמתרחש מעל לראשי, בשמי ליסבון.

יש רגעים שבהם אתה אוחז במציאות הישראלית בשתי הידיים, ומבין את השיבוש החמור שחל במערכת ההפעלה שלנו, הישראלים – גם אם איננו מוגדרים רשמית כפוסט טראומטיים. כן, אין כמו כמה ימים בחו”ל כדי להשקיף, בעין פחות מעורבת, על המציאות הישראלית. נניח שהייתי עכשיו משקיע זר: האם הייתי שם את כספי על המניה שנקראת “ישראל”?

הכיצד? אולי מפני שמדובר במערכת היחידה בישראל שטרם הושחתה על ידי מינויים פוליטיים. לא אנשים שהעם בחר על פי נטיות ליבו, אלא מנהלים שנמדדים תדיר רק על פי ביצועיהם ולא נשפטים לפי מה שהם מייצגים.

אז סימנו נקודת זכות גדולה למשק הישראלי – והנה נקודת זכות נוספת: יש פה עדיין פוטנציאל נהדר. בוגרי תיכון, בעיקר בתחום המחשבים, מקבלים הזדמנות להתנסות במערכות הביטחוניות שמאותגרות תדיר מבחינת משימותיהן, הגנתיות והתקפיות כאחת. לא בכדי יוצאים מכאן כל כך הרבה סטארט־אפים בתחומי הסייבר.

מה עוד עלול לגרום למשקיע זהיר להתלבט? כמה תהליכים פנימיים שמאיימים על עתידנו. למשל עידוד של אוכלוסיות טפיליות בעל כורחן. מנהיגי הציבור החרדי, אנשים שעסקנותם אומנותם, מסלילים מאות אלפים לחיי עוני. למרבה הצער, מי שישלם את מחיר החזקתם של אותם אומללים עם הראש מעל לקו הרעב, יהיו אנחנו. כלומר, אנחנו כבר עושים זאת, אבל כשחושבים על מה שצפוי לילדינו, מבינים שמדובר בבכייה לדורות.

מחאת חרדים בירושלים
מחאת חרדים בירושלים | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

למה הם נוטשים? ובכן, הם מעריכים שהכיוון הוא שלילי. ששמרנות דתית מאכלת כאן כל חלקה שפעם הייתה ליברלית ושהזרמים המסוכנים ביותר בחברה הישראלית זורמים לעמדות כוח דרך הסדקים שנפערו החומה הדמוקרטית. נשמע אפוקליפטי? אולי, אבל בין שהם צודקים או ובין שלאו, זה בדיוק מה שחשים רופאים, מהנדסים ואינטלקטואלים שעוזבים את ישראל דווקא בעידן של אנטישמיות גוברת ברחבי העולם.

התופעה האחרונה היא המדאיגה ביותר עבור המשקיעים, שכן אנחנו בעידן שבו ההון האנושי הוא הנכס היקר ביותר לחברות מצליחות (לא רק חברות מסחריות).

למזלה של המניה הישראלית, לרובנו אין ברירה אלא להשקיע בה גם כשהיא שוקעת: המיסים שאנו משלמים, החיסכון הפנסיוני שלנו ואפילו הרכוש שלנו (רובנו מושקעים כבדים בנדל”ן, גם אם הוא כולל רק את דירת המגורים שבה אנו גרים). מושקעים בעל כורחנו.

מה יגבר לאורך זמן – הסיכויים או (חלילה) הסיכונים? אודה שאיני מתיימר לדעת. אבל בהשקיפי על הנהרה השפוכה על פני הצופים בזיקוקים המתפוצצים בשמי ליסבון, בעוד אני מבקש מקלט לגופי ולנפשי, אודה שהמראה לא עושה שירות טוב למניה שנקראת “ישראל” אפילו בעיני משקיע בעל כורחו, כמוני.

תגיות:
ישראל
/
השקעות
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף