כעת, עם החזרה ההדרגתית של חלק מהמשפחות לבתים, מתגלה מציאות צרכנית מאתגרת. בין הריסות המבנים לבין ההרס הנפשי של ילדים, מבוגרים וקשישים שמנסים לשוב לשגרה, העיר מחפשת רוח חיים חדשה. האופי הייחודי של קריית שמונה, זה שתמיד התגאה בקהילתיות עמוקה ובתחושת משפחתיות גדולה, נמצא באמצע מאבק הישרדות מתמשך שמקיף כל תחום בחיים. רחובות העיר עדיין אינם מלאים, התושבים שחזרו מתמודדים עם קשיי הסתגלות קשים, והעסקים מתארים מציאות כמעט בלתי אפשרית.
כאשר העיר כמעט מתרוקנת מאוכלוסייה לתקופה ארוכה, ההשלכות חורגות מעבר לעזיבה זמנית של התושבים. עסקים שנסגרו, מקומות עבודה שהתאדו, מוסדות קהילתיים שהתפרקו ודפוסי חיים שנשברו. צעירים שחיפשו כבר בעבר להגר למרכז הארץ מקבלים עכשיו הצדקה נוספת לעזיבה. ילדים שחוו פינוי חווים קשיי חיבור מחדש למסגרות. קשישים שנשענו על מרקם עירוני בסיסי מוצאים עצמם ללא קהילה תומכת מסודרת. ואולי הקושי הכואב ביותר הוא העובדה שבמצבי חירום בסיסיים, אין לתושבים אפילו בית חולים מקומי. מצב שלא היה מקובל בשום עיר אחרת בגודל כזה בישראל. משפחות מספרות על מצבי פינוי רפואי ממושכים, על מקרים שבהם כל דקה יקרה, ועל תחושת נטישה של מערכת בריאות שלא נבנתה לתת מענה רגיל במקום כל כך מרוחק.
הדבר בולט במיוחד בקרב הקבוצות החלשות או הרגישות יותר באוכלוסייה. ילדים ובני נוער חסרים מסגרות פנאי בסיסיות שיחזירו להם יציבות. הדור המבוגר מתמודד עם בדידות שמתגברת לאור העובדה שחלק מהקהילה עדיין לא חזר. צעירים מספרים כי גם אחרי שחזרו לעיר, אין לה מה להציע להם. סצנת בילוי כמעט לא קיימת. וכשהשמש שוקעת, העיר מתרוקנת לחלוטין. רחובות חשוכים, מסעדות סגורות, מרכזים מסחריים חצי ריקים והעדר תנועה של תיירים או מבקרים מבחוץ.
בקיץ שלפני המלחמה קריית שמונה הייתה מרכז משיכה אזורי. משפחות ונופשים בדרך לחרמון, נחלים ומעיינות בגליל העליון, עצרו בעיר להצטיידות, מסעדות, בתי קפה ותחנות דרכים. השנתיים האחרונות רוקנו את התנועה הזו לחלוטין. שתי עונות קיץ חשובות ירדו לטמיון. עסקים שהשקיעו מכספם כדי להתרומם מחדש אחרי הקורונה קיבלו מכה נוספת מרצף המלחמות בצפון. וכעת, בעת שהעיר מנסה לחזור לשגרה, מתברר שהתנועה העסקית כמעט לא קיימת.
בעלי עסקים מציינים כי גם בימים שבהם הדיבורים על חזרה לשגרה בולטים בחדשות, המציאות הפיזית רחוקה מכך. חלק מהעסקים שופצו אחרי פגיעות ישירות של טילים. חלקם השקיעו בשדרוג החנות כדי לקבל את התושבים החוזרים באופטימיות. אבל הקונים לא מגיעים. בין אם מדובר בבתי קפה, מסעדות, חנויות אופנה, חנויות לבית או עסקים קטנים אחרים. בשעה חמש אחר הצהריים העיר נסגרת. ללא תיירות, ללא תנועת עובדים מחוץ לעיר וללא חזרה מלאה של כלל התושבים, העסקים נלחמים על אוויר.
תושב העיר מספר כי אם ירצה לשבת בבר, לצאת למועדון, ליהנות מארוחת בוקר או אפילו לפגוש חברים, הוא צריך לנסוע לפחות שעה דרומה. בעבר לא היו פתרונות בשפע. היום הם כמעט לא קיימים. חלק מהצעירים מוצאים מקלט במפגשי בתים, אחרים בפינות הרחוב. חלקם מבלים את זמנם בשתיית אלכוהול כתחליף לבילוי, מצב שמוביל לדפוסי התנהגות שליליים וניכור חברתי.
למרות המצב התנועתי החלש, המערך הקמעונאי בעיר עדיין קיים ומתפקד. אבל המשוואה פשוטה. יש היצע ואין ביקוש. שטחי המסחר גדולים ביחס לכמות התושבים שחזרה בפועל. רמי לוי מפעיל את הסניף המשמעותי בעיר והוא מהווה חלק מרכזי משלד הצריכה הביתית. שופרסל מפעילה שני סניפי דיל בקצוות העיר. יוחננוף הוסיף למרחב התחרות, ונטו חסכון השיקה סניף משודרג במקום המותג המקומי הוותיק "הכי זול".
התחרות המחירית אמנם קיימת, והיא אף עמוקה, אך היא מתקיימת בשוק שבו פשוט חסרים לקוחות. עסקים מדווחים על נפילות מחזוריות של עשרות אחוזים. גם מי שחזר לעיר לא בהכרח חזר לדפוסי הצריכה הקודמים. חלק מהתושבים התרגלו לפורמטים אחרים של קניות במהלך הפינוי. חלקם התרגלו לשופעים הצרכניים באזור המרכז. חלק למדו שעיר גדולה נגישה יותר עבור שירותים ובילויים.
הפגיעה בקריית שמונה היא לא רק פגיעה כלכלית. היא פגיעה בזהות. דפוסי החיים שהיו חלק מהדי.אן.איי המקומי נסדקו. במשך שנים התבססה העיר על קהילתיות חזקה, על יציבות משפחתית ועל תחושת שייכות. המלחמה בצפון שיבשה את כל אלו. החזרה כעת מלווה בטראומות ובקשיים של הדור הצעיר, בחוסר מעש שמוביל לתסכול, ובדפוסי פנאי מצומצמים שמגבילים את היכולת לחזור לחיים נורמליים.
תושבים רבים עדיין מפוזרים בארץ. חלקם עברו דירה ולא יחזרו. חלקם מחכים לראות האם המצב הביטחוני יתייצב. הדור הצעיר, שזקוק לתעסוקה, לימודים, מסגרות פנאי ועתיד ברור, מתקשה לראות את מקומו בעיר שחיה בין המתנה לעננה חדשה.
קריית שמונה איננה עוד עיר. היא סמל ישראלי. סיפור של עוצמה וחוסן. סיפור של קהילה שנלחמה במשך עשרות שנים לשמור על הבית. אבל כעת מתעוררת שאלה צרכנית עמוקה. האם לעיר יש את הכוח ואת המשאבים להחזיר לעצמה את חיי המסחר, התרבות והפנאי שהיו בה. והאם המדינה עושה מספיק בשביל להבטיח שאזור פריפריאלי כל כך יצליח לחזור לקו הזינוק.
העיר עצמה עברה שדרוגים. קניון שמונה הפך למרכז אורבני משמעותי. יש חנויות פעילות. יש השקעות של יזמים מקומיים. יש קמעונאים שמנסים להחזיק את השוק בחיים. אך ללא תמיכה ממשלתית מסיבית, חיזוק הבריאות הציבורית, הרחבת אזורי התעסוקה, פיתוח תיירות מודרנית ומערכת ביטחון שמאפשרת יציבות, העיר תמשיך לדשדש.
בראייה צרכנית, המצב בקריית שמונה מורכב. המחירים תחרותיים, המבחר קיים, התשתיות המסחריות לא הרוסות. אבל צרכנות איננה מתקיימת בחלל ריק. היא נשענת על נפש עירונית. על תנועה. על שגרה. על ביטחון. על תחושת שייכות. על קהילה פעילה. כל אלו עדיין לא חזרו במלואם.
קריית שמונה משמשת עבורי מקרה מבחן מדויק. היא ממחישה איך היעדר ביטחון ויציבות יוצר תגובת שרשרת שפוגעת בכל תחום בחיי הצרכן. היא ממחישה איך תושבים מוותרים על בילוי, על יוצא, על רכישה, ועל חיי מסחר תקינים. והיא מדגישה את חובת המדינה לספק פתרונות רחבים שמעבר למענקים נקודתיים.
העיר יכולה לחזור לעצמה. היא כבר חזרה בעבר ממשברים חמורים. אבל כדי שזה יקרה, על ישראל להבין שקריית שמונה איננה רק עיר גבול. היא עיר בעלת ערך לאומי וחברתי. עיר שחייבת להיבנות לא רק סביב בתים ובניינים, אלא סביב החיים עצמם.
התרעות פיקוד העורף