ראש הממשלה ושר האוצר החליטו לאשר שורה של בקשות חריגות שהגישו רשויות מקומיות להעלאות נוספות בארנונה עסקית לשנת 2026, זאת מעבר להתייקרות האוטומטית הצפויה בינואר שתעמוד על 1.6 אחוז. לפי נתוני משרד הפנים, מתוך 108 בקשות שהוגשו השנה, כ-95 עסקו בהעלאה חריגה של התעריפים והיקפן המצטבר מוערך בכ־250 מיליון שקלים. על פי הערכות איגוד לשכות המסחר, כ־45 מיליון מתוכם יגולגלו ישירות על המגזר העסקי. רק כ-8 אחוז מהרשויות שביקשו שינוי הגישו בקשות להפחתה בלבד.
תורג׳מן הוסיף כי במקביל לייקור התעריפים, השר שוקל העלאה נוספת של המע״מ באחוז, בעוד שההקלות שהציג משרד האוצר, כמו העלאת הפטור ממע״מ ביבוא אישי ל־150 דולר, הן בגדר הסחת דעת. לטענתו, בעוד המהלך ייקר את עלויות המשפחות בישראל בעשרת אלפים עד עשרים אלף שקלים בשנה, ההטבות שמוצגות לציבור מסתכמות במאות שקלים בלבד. הוא סיכם כי ממשלות ישראל לדורותיהן נושאות באחריות ליוקר המחיה וכי הממשלה הנוכחית אינה עומדת בהתחייבות שר הפנים לשעבר משה ארבל שלא לאשר העלאות חריגות בשנת 2026.
אבל הביקורת של המגזר העסקי משקפת רק חצי מהתמונה. נכון שהעלאות חריגות של הארנונה מכבידות על עסקים, ונכון שהארנונה העסקית בישראל גבוהה באופן חריג ביחס לאירופה, אבל בלי להבין את המבנה העמוק של השלטון המקומי בישראל אי אפשר באמת לנתח את המהלך.
למעט ערי פורום ה־15, שמאגד כיום 17 עיריות חזקות ועשירות יחסית (שתיים הצטרפו אחרי), כמעט כל שאר העיריות והמועצות בישראל הן גירעוניות. כלומר, הן לא מכניסות מספיק כסף כדי לממן את השירותים שהן מספקות. את הפער הזה מכסה המדינה באמצעות מענקי איזון, שהם, במילים אחרות, כספי מיסים של כולנו.
אז הטענה של בעלי העסקים היא אמנם נכונה ומוצדקת ולא הוגן לדרוש מבעלי עסקים בערערה, בבוסתן אל מראג' או בירוחם לסגור לבדם את החוסרים התקציביים של הרשות שלהם. מצד שני, גם לא הוגן שתושב נהריה או קריית גת ישלם מכספו כדי לכסות גירעון של עיר אחרת שאין לו שום קשר אליה.
מי שבאמת אמורים לשלם על הפערים התקציביים הם התושבים שמקבלים את השירותים מהרשות שלהם, אבל כאן עומד המנגנון הישראלי ומסכל את ההיגיון הכלכלי. הארנונה למגורים נקבעת באופן קשיח על ידי משרד הפנים, והרשות המקומית כמעט לא יכולה לשנות אותה. כך נוצר תמריץ מובנה להעלות שוב ושוב את הארנונה לעסקים בלבד, באופן שמייצר גבייה עקיפה מהתושבים דרך הכיס של בעלי העסקים. כי אם הארנונה של דוכן פלאפל בכרמיאל מזנקת בעוד כמה אחוזים, הוא לא יספוג את העלות. הוא פשוט יגלגל אותה הלאה אל המחיר של הפיתה. פיתה שמי שקונים אותה הם תושבי כרמיאל. חד גדיא חד גדיא.
ולכן הפיתרון הוא לא העלאת הארנונה העסקית עוד ועוד, אלא בשינוי אמיתי של כל מערכת הארנונה – העסקית ולמגורים כאחד. במקום מנגנון ריכוזי שחונק את יכולתן של רשויות לנהל את עצמן, המדינה צריכה להפסיק את האובססיה לשליטה מלאה ולאפשר לכל עירייה לקבוע בעצמה את שיעורי הארנונה שלה, הן למגורים והן לעסקים.
ואם אלו יהיו גבוהים מדי? התושבים יוכלו לקום ולעבור לעיר השכנה. אבל לפחות ככה הם ידעו כמה הם באמת משלמים על הארנונה, באופן שקוף ומסודר, ולא בעוד כמה שקלים פה וכמה שקלים שהם יצטרכו להוסיף לכל מוצר שהם קונים בעיר. שקלים שבסופו של דבר יצטברו לאותו הסכום בדיוק. כי ככה זה בחיים – אם אתם לא משלמים את המיסים, מישהו אחר משלם אותם ואחרי זה מגיש לכם את החשבונית. אין ארוחות חינם.
התרעות פיקוד העורף