אתם בטח מבינים שאני צוחק, הרי ברור לנו ששרת התחבורה (או שר השיכון או שר הכלכלה) לא יכולה פשוט לבלום עליית מחירים. השרים יכולים להקל קצת ברגולציה, אולי קצת לקדם שינויי חקיקה ולדחוף לפתיחה לתחרות, אבל לא לבלום עליית מחירים. אז למה שבתחבורה הציבורית זה יהיה שונה?
נכון, מדובר ב”מוצר” שהמדינה מספקת והיא זו שקובעת את המחירים שלו, אבל גם למדינה יש עלויות. ואם הביטוח התייקר, המחירים הגלובליים של חלקי חילוף טיפסו או שמשכורות הנהגים עלו - מה שקורה כל שנה, כי יש אינפלציה - אז בהגדרה המחיר הריאלי של תחבורה ציבורית עלה, ושום סרטון של מירי רגב לא יוכל לשנות את זה.
אף אחד בבריטניה או בקוריאה לא יתנדב לשלם במקומנו על האוטובוס בין שלומי לנהריה, ואם הנוסעים באוטובוס לא משלמים את המחיר, מי שישלם את ההפרש - שעומד כיום על כעשרה שקלים לנוסע לפני הנחות – יהיו אנחנו, שאר האזרחים. או באמצעות העלאת מיסים או באמצעות הגדלת הגירעון, שזה פשוט הטלת מיסים על הנכדים שלנו.
אז כשמירי רגב “נלחמת” בפקידי האוצר שרוצים “להפוך את נוסעי התחבורה הציבורית לפרה חולבת” ובולמת באופן מלאכותי את עליית מחירי הכרטיסים, היא בעצם לוקחת את ההפרש מהכיס האחורי שלנו והופכת את המשרד שהיא עומדת בראשו למערכת רווחה. מעשה נאצל, אבל ממש לא הסיבה שבגללה אנחנו משלמים לה משכורת. משרד הרווחה הרי כבר קיים בדיוק למטרה הזו, וגם ביטוח לאומי שמחלק קצבאות כבר יש לנו, ומשרד התחבורה אמור להתעסק ב... נו, איך קוראים לזה... תחבורה.
וכשמירי רגב מבזבזת את זמנה ואת כספו של המשרד על רפורמות “צדק תחבורתי” למיניהן, שבפועל מסבסדות נסיעות של שליש מתושבי ישראל כולל מיליונרים שמתגוררים בפריפריה או עברו את גיל 67, היא בהכרח לא מקדישה אותם לטובת ייעול התחבורה הציבורית, הוספת קווים ובניית תשתיות. כשבעוד חמש שנים תעמדו בפקקים בלתי נסבלים או ששוב תחכו שעה לאוטובוס, תדעו את מי להאשים.
אבל זה רק חצי מהבעיה. החצי השני של הבעיה הוא שהפתרון של רגב לעליית המחירים – לסבסד את הנסיעה בתחב”צ עוד יותר בכבדות באמצעות כספי המיסים שלנו – הוא בכלל לא פתרון, אלא בקושי פלסטר. הרי היא לא משנה שום דבר מהותי במבנה העלויות של התחבורה הציבורית, היא לא פותחת אותה לתחרות כמו במקרה של הכניסה של אובר ו־וויזאייר שהיא מקדמת (ועל כך בהחלט מגיע לה קרדיט) - היא פשוט מתכוונת לסבסד באופן נקודתי את עליית המחירים של הדלק, המשכורות וכו’.
אבל מה יקרה בעוד שנה מהיום? העלויות הרי רק ימשיכו לטפס, ובתחילת 2027 נמצא את עצמנו מול עליית מחירים לא של שנה אלא של שנתיים. תחשבו על התגובה שלכם כשאמרו לכם שמחירי התחבורה הציבורית הולכים להתייקר ב־12%, ועכשיו תכפילו פי שניים.
בדיוק. מה נעשה, כשתולשים פלסטר זה כואב. ומירי רגב יודעת את זה, תאמינו לי שהיא יודעת את זה, אבל מה אכפת לה? ב־2027 יכול להיות שיהיה כבר שר תחבורה אחר שיספוג את הזעם על התייקרות של 25% בשנה אחת. בינתיים היא שרת התחבורה והיא לא רוצה את העלייה הנוכחית של ה־12% על שמה. ואחריה? אחריה המבול.
ומעבר לכביש
עוד נקודה שחשוב לזכור לגבי עליות מחירים, לא רק של מוצרים שהמדינה מספקת אלא גם במגזר העסקי, היא שלא מדובר בבאג אלא בפיצ’ר, ושאינפלציה היא לא מילה גסה. יש לבנק ישראל יעד אינפלציה רשמי שעומד על 1%־3%, כשהאידיאל הוא 2%. כלומר, גם בעולם אידיאלי, כשיגור זאב עם כבש וכל זה, המחירים אמורים להמשיך לעלות, וכל שנה אנחנו אמורים לשלם יותר ממה ששילמנו בשנה הקודמת.
אם זה לא קורה, כלומר אם האינפלציה היא מתחת לאחוז או אפילו שלילית – תופעה שמכונה דפלציה – המשק עלול להיכנס לקיפאון. למה שאקנה עכשיו את הפלייסטיישן לילד, אם בחודש הבא הוא יעלה קצת פחות? ולמה שאקנה בחודש הבא, אם בשנה הבאה הוא יעלה הרבה פחות? ובשנה שאחריה? ואחריה? הבנתם את הרעיון.
התוצאה היא כלכלה במיתון שבה כולם יושבים על השקלים שלהם ודוחים רכישות לא חיוניות כדי לנסות לקבל מחיר יותר זול בעתיד. ובינתיים? בינתיים עסקים נסגרים, עובדים מפוטרים והשכר הממוצע במשק יורד. לא נעים.
אז בהינתן שאנחנו רוצים אינפלציה מתונה, אנחנו גם רוצים עסקים שמעלים מחירים מדי שנה. עסקים שהשכירות שלהם התייקרה, שהמשכורות בהם עלו, שמחירי חומרי הגלם שלהם טיפסו, ושאין להם ברירה אלא להעלות מחירים לצרכן. עסק שמעלה מחירים באותו סדר גודל של האינפלציה בכלל המשק זו לא תעודת עניות, אלא עדות לכך שהוא תחרותי וששולי הרווח שלו נמוכים.
עסק שמסוגל להחזיק את המחיר יציב שנה אחרי שנה, בזמן שכל העלויות שלו מטפסות בשני אחוזים אחרי שני אחוזים אחרי שני אחוזים, רק מעיד על עצמו שבשנה הראשונה הוא עשה בוננזה כל כך גדולה שהוא יכול לרשות לעצמו לספוג את האינפלציה ועדיין להרוויח.
זו גם הסיבה שלמודל של קופיקס (זוכרים אותם?) מראש לא היה סיכוי. גם אם בשנה הראשונה הוא היה רווחי, בהגדרה בשנה שלאחר מכן השכירות, הארנונה ושכר המינימום התייקרו. היה צורך להעלות את המחירים ולאזן את האינפלציה, אבל כל הגימיק של הרשת היה סביב מטבע החמישה שקלים. עגול, קליט וקל לתשלום ולחישוב.
אז נכון, עלייה משמונה לתשעה שקלים זה הרבה יותר משני אחוזים, בטח אם גם זוכרים שעד לא מזמן מחיר כרטיס לאוטובוס היה חמישה וחצי שקלים בלבד, אבל זה כי באופן היסטורי מחירי התחבורה הציבורית בישראל היו מסובסדים בכבדות ולא שיקפו את העלות האמיתית של נסיעה באוטובוס או רכבת, כפי שגילה כל מי שנסע באוטובוס באמסטרדם או בניו יורק.
בשנתיים האחרונות אנחנו מתחילים לצמצם את הפער, בין היתר בגלל רפורמות ה”צדק התחבורתי” למיניהן שמסיטות את הסבסוד הרוחבי לקבוצות אוכלוסייה ספציפיות. ברגע שנגיע למחיר יותר מאוזן, אפשר להניח שגם עליות המחירים יהפכו מתונות יותר. לא נעים, אבל האלטרנטיבה של ירידת מחירים גרועה אפילו יותר.
התרעות פיקוד העורף