בשבועות האחרונים היה נראה כי נתניהו תומך בקו הזה, אך במהלך הדיונים כיום הסתמן כי התוספת תעמוד על כ־20-25 מיליארד שקלים. בנוסף, במשרד הביטחון הבהירו לאוצר שהם מודעים לכך שיידרשו להתייעלות בצד ההוצאה, ובהמשך לכך הורה שר האוצר להסיר מסדר היום את הצעדים שנועדו לפגוע בתנאי משרתי הקבע.
אלא שגם אחרי הפשרה, אף אחד לא הצביע על המקור התקציבי לתוספת הזו. המשמעות של תוספת של 20 מיליארד שקל ללא קיצוץ מקביל מעלה את הגירעון מהיעד המקורי של 3.2 אחוז לכמעט 4.2 אחוז. בפועל, כבר עכשיו סמוטריץ' הודה שהגירעון יעדכן כלפי מעלה ויעמוד על כ־3.6 אחוז, תוספת של כ־9 מיליארד שקל, אך זה עדיין מותיר פער של כ-10-15 מיליארד – וזה עוד לפני שדיברנו על כל הסעיפים שאין להם מימון.
בסך הכל יש כ־10 מיליארד שקל של הוצאות נוספות שנשארו יתומות לחלוטין ממקור, ובתוספת ה-15 מיליארד שקל של משרד הביטחון כבר הגענו לסכום לא מבוטל שהדרך היחידה לממן אותו תהיה או על ידי קיצוץ רוחבי מסיבי במשרדי הממשל, או על ידי העלאת מיסים – כשכרגע מנגנוני מיסוי שאמורים לממן את התקציב, כמו מס רכוש על קרקעות פנויות או גביית מע"מ על תיירות נכנסת, תקועים בגלל התנגדות פוליטית וביורוקרטית.
הסעיף היחיד שסמוטריץ' יכול כנראה להסתמך עליו הוא המס המיוחד על הבנקים בגובה מיליארד שקל. זהו צעד שאמנם מעורר התנגדות חריפה מצד המערכת הבנקאית ובנק ישראל, אבל למרות זאת נראה שבאוצר מתכוונים לממש אותו. בנוסף לצעדים שכבר הוזכרו, התקציב כולל כמה רפורמות מבניות בולטות שאינן תלויות בתוספות התקציביות. בין אלה ניתן למנות את קיצור הליכי התכנון והבנייה, האצת שירותים דיגיטליים בממשלה, פתיחת שוק הדלק לתחרות והשלמת רפורמה מקיפה במשק הפסולת. בנוסף נקבעו צעדים לצמצום ההון השחור ולעדכון מנגנוני ההתחשבנות בין קופות החולים לבתי החולים.
לצד אלה, רפורמת החלב מקבלת מקום מרכזי במיוחד, לאחר שסמוטריץ חרט אותה על דגלו. הרפורמה כוללת פתיחה רחבה יותר ליבוא, שינוי מבני במכסות הייצור ושבירת חלק מהמנגנונים הריכוזיים שאפיינו את הענף במשך שנים. מבחינת שר האוצר, זהו אחד המבחנים הבולטים ליכולתו להציג שינוי אמיתי ביוקר המחיה. סמוטריץ מנסה למקם את התקציב כסיבוב שני במלחמה על מחירי המזון, על הבנקים ועל המונופולים, ובמסיבת העיתונאים היום הוא הציג את התקציב כשלב שבו המדינה מחזירה לציבור את פירות היציאה מהמשבר.
בשנה רגילה זה אולי היה איום אפקטיבי על חברי הקואליציה, אך השנה צריך לזכור שאנחנו כבר בתוך שנת בחירות בפועל. רשמית, הבחירות אמורות להתקיים באוקטובר, אך ההערכות במערכת הפוליטית הן שהן יוקדמו לספטמבר כדי להימנע מקמפיין בתקופת ימי הזיכרון של חודש אוקטובר שמקושרים ציבורית עם הכישלון של הממשלה הנוכחית.
המשמעות היא שבחודש מרץ כל חבר כנסת וכל שר כבר נמצא במוד של בחירות, ולפיכך נכונותם להצביע בעד תקציב כואב יורדת כמעט לאפס. בשביל עוד שלושה חודשים של ממשלה – שהרי כל ההבדל הוא בין בחירות בספטמבר לבחירות ביוני - לאף חבר כנסת לא משתלם להרים יד בעד תקציב כואב שיפגע בקהל הבוחרים שלו. אף אחד לא רוצה לספוג את הזעם הציבורי רגע לפני בחירות. גם השרים, שייאלצו לספוג קיצוצים במשרדיהם, עלולים "לפוצץ את האירוע" בגלל כמה מאות מיליונים, כפי שעשה השר בן גביר לא פעם.
הנקודה היחידה שכן משחקת לצידם של משרד האוצר, אם כי לא לצידה של הקואליציה,, היא פרישת השרים החרדים מהממשלה. העובדה ששני שרים, חיים כץ ויריב לוין, מחזיקים כיום בכרבע ממשרדי הממשלה מפחיתה את מספר הדרישות הפוליטיות. ייתכן שכל אחד מהם יסתפק בתוספת צנועה לאחד ממשרדיו (או ביטול כוונת האוצר לבטל את הפטור ממע"מ על תיירות במקרה של כץ) ויעלים עין מהקיצוץ בשאר. זה עדיין לא הופך את התקציב לריאלי, אבל זה בטח מקל על העניינים לעומת מצב שבו שישה או שבעה שרים היו דורשים כל אחד את ליטרת הבשר שלו.
לכן הסיכוי שבפועל יעבור תקציב הוא קלוש ובמשרד האוצר בעיקר משחקים בנדמה לי. אין מה להאשים אותם, כמובן, זה התפקיד שלהם וטוב שהם עושים את זה, מי שאשמים בכך הם בעיקר הפוליטיקאים שבחרנו שלא מצליחים לראות מעבר לאינטרס הקואליציוני ושהם הסיבה שהגענו עד לכאן, רגע לפני תחילת 2026, כשעדיין למדינת ישראל אין תקציב לשנה הקרובה – וככל הנראה גם לא יהיה.
התרעות פיקוד העורף