"היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות לא קורים על בסיס כותרות"

"אחרי החתימה הייתה התלהבות גדולה וזה היה טבעי", הוא אומר. "שני הצדדים נכנסו לשלב ההיכרות הראשוני, ולכן ראינו הרבה משלחות, תקשורת ורעש חיובי. כשיש ציפיות כל כך גבוהות, כמעט תמיד נוצר גם פער". ישראלים ציפו לזרימה מהירה של הון, והאמירתיים, ששמעו על ההייטק הישראלי והיקפי ההשקעות בו, ציפו שגם הישראלים יגיעו להשקיע כאן.

חלק מהפער נבע מהגעתן של חברות שלא התאימו לשוק. "בתוך הגל הזה הגיעו גם חברות שפחות התאימו, בין אם בגלל המוצר ובין אם בגלל השלב. עם הזמן נוצר תיקון טבעי". היום, לדבריו, הפעילות יציבה ובשלה יותר, והנתונים תומכים בכך. "מאז 2021 היקף הסחר חצה את 12.5 מיליארד הדולר, עם ממוצע של כ-3 מיליארד דולר בשנה, והשקעות ישירות של כ-2.5 מיליארד דולר בישראל".

"מנקודת מבט אישית, חלק מהעבודה שלי הוא גם לדעת להגיד לחברות מתי זה עדיין לא הזמן הנכון להיכנס לשוק. לא לכל חברה, אבל לחלק כן. זה לא פשוט, אבל זה חוסך זמן, כסף ואנרגיה. באמירויות מסתכלים על עסקים בצורה אסטרטגית וארוכת טווח, עם חזון קדימה לעשורים הבאים, אפילו ל־2071. מחפשים פתרונות שיכולים להשתלב בבניית העתיד שלהם, לא רק כאלה שעובדים כאן ועכשיו. מי שמבין את זה מראש, מגדיל משמעותית את סיכויי ההצלחה שלו בשוק".

טמיר מתאר שוק שממוקד בתחומים כמו סייבר, פינטק, אגריטק, בינה מלאכותית ותשתיות ענן ודאטה סנטרס שמושכים אליהם עשרות חברות ישראליות שכבר פעילות באיחוד האמירויות. לצד אלה, הוא מציין גם פוטנציאל בתחומים שעדיין מתפתחים, כמו בריאות דיגיטלית, אנרגיה ומים, אך מדגיש שמדובר בשווקים עתירי רגולציה ותהליכי רישוי ארוכים.

המלחמה בישראל השפיעה בתחילה גם על הזירה הכלכלית באמירויות, אך לא לאורך זמן. "בשבועות הראשונים הייתה האטה מסוימת, אבל די מהר האמירתיים זיהו את היכולת של החברות הישראליות להמשיך לתפקד בצורה אפקטיבית גם תחת מצב של מלחמה. במקביל, החברות הישראליות הבינו שבאמירויות המיקוד הוא בדיאלוג עסקי ולא בפוליטיקה. ברגע שזה התחדד, ובתקופה שבה שווקים אחרים היו הרבה יותר קשים לפעילות, ראינו שחברות מפנות יותר קשב ומשאבים חזרה לאמירויות, והפעילות שם חזרה בהדרגה". מה שכן השתנה די מהר, אומר טמיר, הוא אופי הפעילות עצמה: פחות תקשורתית ויותר ממוקדת, מתוך רצון לצמצם רעשי רקע ולהתמקד בעבודה עסקית שקטה.

"במקביל, הנספחות הכלכלית המשיכה לעבוד באופן מלא ובתיאום הדוק עם מכון הייצוא, שגרירות ישראל באבו דאבי והקונסוליה הכללית בדובאי. לאורך התקופה קידמנו בממוצע כ־2 משלחות כלכליות בחודש, ובנוסף הצוות עבד באופן יומיומי עם חברות ישראליות לאיתור מפיצים ושותפים מקומיים בשוק האמירתי. חשוב לציין לטובה גם את התמיכה המדהימה של שגרירות איחוד האמירויות בתל אביב ושל משרד החוץ האמירתי, שליוו וסייעו באופן שוטף בקידום ובתמיכה בכלל הפעילויות לאורך התקופה".

לטמיר חשוב לההדגיש שלא היו ביטולים רוחביים או רתיעה מערכתית. "מבחינת האמירתיים, היחסים הכלכליים עם ישראל הם אסטרטגיים וארוכי טווח, והחלטות לא מתקבלות בשליפה או על בסיס כותרות" הוא אומר, ומדגים: דווקא בתקופת המלחמה, כשחברות תעופה זרות רבות עצרו טיסות, אתיחאד ופליי דובאי הגדילו את מספר הטיסות היומיות, מה שאפשר לתעשייה הישראלית להמשיך לפעול מול השווקים הגלובליים עם חיבור רציף למזרח ואף לצפון אמריקה דרך האמירויות.

ברמת התמונה הרחבה, טמיר סבור שהמהלכים האזוריים שמתקדמים סביב איחוד האמירויות אינם מחלישים את הקשר הכלכלי עם ישראל אלא להפך. לדבריו, הן הסכם אפשרי עם סעודיה והן הסכם הסחר עם הודו מחזקים את מעמדה של האמירויות כצומת אזורי וגלובלי. "ככל שהחיבורים האזוריים מתרחבים, כך התפקיד של האמירויות רק מתחזק", הוא מסביר. עבור חברות ישראליות, המשמעות היא שהאמירויות ממשיכות להיות שער הכניסה הטבעי לאזור, המקום שבו נבנות שותפויות ונרכשת הבנה של הדינמיקה האזורית, גם לקראת פעילות עתידית בשוק הסעודי.

בהקשר להודו, טמיר מזכיר כי באמירויות מתגוררים כארבעה מיליון הודים, המהווים מנוע צמיחה מרכזי של הכלכלה המקומית, וכי הסכם הסחר בין המדינות הופך את האמירויות לפלטפורמה טבעית המחברת בין הודו, המזרח התיכון ואירופה. עבור חברות ישראליות מדובר בהזדמנות להשתמש באמירויות כבסיס להתרחבות לשוק ההודי, דרך שותפויות, לוגיסטיקה ומימון.

במבט רחב יותר, הוא מדגיש כי הסכמי אברהם הם הרבה מעבר לנורמליזציה דיפלומטית, אלא תשתית כלכלית שמאפשרת לישראל להשתלב בגוש אזורי מתון, באופן שעשוי בעתיד לקרב גם מדינות מוסלמיות נוספות כמו אינדונזיה, פקיסטן ומלזיה  דרך כלכלה, טכנולוגיה ועסקים.