עסק קטן בישראל אינו מתחרה בתנאים שווים מול פלטפורמות סחר בינלאומיות. היבוא האישי פטור ממכס, מע”מ, תקינה ועלויות ציות לרגולציה אחרות. יבואן או יצרן מקומי מחויבים לשלם את מלוא המיסים, לעמוד בתקנים מחמירים, להחזיק מלאים ולשאת בעלויות קבועות (שכ”ד, שכר עבודה, מיסוי עירוני ועוד).
הנפגעים הראשונים מהרחבת הפטור אינם התאגידים הגדולים במשק, אלא דווקא יצרנים, יבואנים, חנויות מסחר קטנות ויזמים בתחילת דרכם. כל אלה פועלים בשולי רווח קטנים וכל פגיעה קטנה בביקוש עקב הסטת הסחר של הצרכן הישראלי מהשוק המקומי לחו”ל עלולה להביא לאורך זמן לסגירת עסקים ולפגיעה בתעסוקה בדגש על הפריפריה, ובהיבט הצרכני - פחות היצע מקומי, פחות שירות ופחות תחרות אמיתית.
גם בהיבט יוקר המחיה, ההוזלה לצרכן שולית ומתמקדת במוצרים בודדים, ואילו הנזק הכלכלי מצטבר ומתמשך ומשתקף בוויתור המדינה על הכנסות ממיסים ופגיעה בבסיס הייצור והמסחר בישראל. כמו כן אין כל ודאות שהחיסכון במיסים מתגלגל כולו לכיסו של הצרכן הישראלי, ולא נטמע במחירי השילוח, בעמלות ובתנודות שערי המטבע, מבלי להקל באופן משמעותי על יוקר המחיה.
נוסף על כך, בקטגוריות שונות של מוצרים נוצר למעשה יבוא מסחרי לא מפוקח ולא ממוסה באצטלה של יבוא אישי. למשל, בעל עסק המייבא כמויות קטנות במספר משלוחים בעצמו ובאמצעות בני משפחתו וקרוביו. למעשה, אזרחים שאינם רשומים כלל כעוסקים ברשויות המס יוכלו לרכוש סחורה ולבצע סחר מתחת לרדאר באופן שמסכן את שלטון החוק ותורם לכלכלה השחורה בישראל - כל זאת בניגוד מוחלט ליעדי הממשלה לטפל בכלכלה השחורה והבלתי חוקית. העלאת גובה הפטור תחמיר את הבעיה שבעתיים.
המאבק ביוקר המחיה הוא ראוי, אך יש דרכים עדיפות ונכונות יותר להשיגו בראייה כלל משקית. מן הראוי להפחית את הרגולציה על העסקים המקומיים, לעודד תחרות פנימית, לייעל את תהליכי היבוא והמסחרי ולהפחית עלויות קבועות, כגון ארנונה, אנרגיה, רישוי ואגרות שונות.
אם מדינת ישראל מבקשת להוזיל את סך עלות המע”מ שאזרחיה משלמים על מוצרי צריכה, הרי שדרך המלך היא להוריד את שיעור המע”מ ברמה ארצית, אולי באופן דיפרנציאלי לקטגוריות מוצרים או שירותים, כך שכל האוכלוסייה, לרבות מבוגרים ואנשים שאינם מיומנים בשימוש באינטרנט, ייהנו מהטבת המס, ולא בדרך עקומה עתירת נזקים. בכך תתייתר הפגיעה בעסקים הקטנים, בתעשייה המקומית וביכולת של המשק הישראלי לצמוח באופן מאוזן ועקבי.