התוצאה היא שחיקה מהירה של יתרונות שבעבר נחשבו ללב המקצוע. החשיבה האנליטית, שהייתה נכס יקר, הופכת לדבריה למוצר מדף זול ונגיש. כאן, היא מסבירה, ניצבת המנהיגות המודרנית מול שאלת יסוד כלכלית: מה הערך של האדם בארגון כאשר המכונה חושבת ומחשבת טוב ממנו.
לטענת ברגר, התגובה הרווחת של ארגונים היא שגויה. במקום לעצור ולחשב מסלול מחדש, רבים מנסים להאיץ את הקצב האנושי כדי להדביק את הטכנולוגיה. "זהו קרב אבוד מראש", היא קובעת. "הפקת הלקחים מהמהפכה התעשייתית צריכה להיות ברורה. הניסיון לייעל את האדם עד שישתווה לביצועי מכונה ייגמר בשחיקה ובאכזבה".
האסטרטגיה שהיא מציעה הפוכה לגמרי: לא תחרות, אלא בידול. אם ה-AI מספקת תשובות, המנהל האנושי נדרש לדעת לשאול את השאלות הנכונות. אם המכונה מזהה תבניות, תפקיד האדם הוא להבין את ההקשר התרבותי, החברתי והפסיכולוגי שמאחוריהן. במילים אחרות, להעביר את מרכז הכובד מיכולת חישוב ליכולת שיפוט.
בתוך כך, משתנה גם מעמדם של מה שכונו בעבר "כישורים רכים". אם בעבר אינטליגנציה רגשית, אמפתיה ויכולת הנעה נחשבו לתוספת נחמדה או לנושא לסדנאות רווחה, היום הם הופכים לליבה העסקית עצמה. "אנחנו עוברים מניהול ידע לניהול משמעות", מסבירה ברגר. "בעבר ערכם של אנליסטים, עורכי דין או מנהלים נמדד בכמות הידע שצברו. היתרון הזה נשחק. בעידן של אי-ודאות, המכונה תספק נתונים, אבל היא לא יכולה לבנות משמעות, אמון או גאוות יחידה".
ברגר מזהירה מנהלים שממשיכים לראות ברגש עניין שולי. לדבריה, דאטה לבדו לא מייצר מחויבות, ולא בונה קשרים בתוך ארגון. "בני אדם בונים אמון", היא מדגישה. "אינטליגנציה רגשית היא כבר לא בונוס נחמד, אלא תנאי לשרידות ומנוע צמיחה".
התרעות פיקוד העורף