ביום שישי אחר הצהריים הייתי במלון בירושלים, שרוע על המיטה בחדר. זה עתה תמה הרצאה שלי, שהייתה מעין טעימה מודרכת של יינות, במסגרת סוף שבוע מיוחד שהקדיש המלון לנושא. אני לא מתיימר להיות אובייקטיבי כמובן, אבל על פי תגובות הקהל, היה די מוצלח.
אני נשבע שכך באמת סברתי, אלא שלא חלפו כמה דקות והטלפון של בת הזוג צלצל. על הקו הייתה אחותו הקטנה, שהתקשרה מבסיס חיל האוויר אי שם בדרום: "אבא, התקשרו מאגף הפיקוח של העירייה ואמרו שהאופנוע שלך חונה בחניית נכים". מיותר לציין שגם היא זכתה לאותה התשובה, אבל המחשבות כבר החלו להתרוצץ.
דבר אחד ידעתי בוודאות: לא חניתי אלא בחניית האופנועים ברחוב, שצמודה לחנייה של נכה (תכף נגיע גם לזה). מכאן, הכל פתוח: מישהו חומד לצון? או שמא הסופה “ביירון” (זה היה סוף השבוע ההוא, של 11־13 בדצמבר) סחפה את האופנוע מהחנייה שבה העמדתי אותו כמה מטרים קדימה?
שלב ההוכחות
בסוף התקשרתי לבחור ששירותיו נשכרו כדי לשהות בהיעדרנו עם הכלבה. הוא היה בעבודה, אבל כששב ירד לבדוק – ואכן, האופנוע חנה בחניית הנכים שצמודה לחניית האופנועים. הוא התקשר לבני, והם הזיזו אותו בחזרה למקום החנייה המותר, אבל לא לפני שגילו כי הוצמד לו קנס בסך אלף שקלים.
שחזרתי את פעולותיי לאורך סוף השבוע: ביום חמישי סיימתי את מלאכתי בצהריים, מיהרתי לשוק בטרם יחל הגשם, חזרתי הביתה באופנוע וחניתי כחוק. או אז חיכיתי בבית עד לבוא הדוג־סיטר – וכשהגיע הזמנתי מונית לתחנת הרכבת כדי לעלות ירושלימה. מתחנת "נבון" בבירה נסעתי במונית למלון, נכנסתי לחדר וירדתי לבר היין לאירוע הפתיחה של סוף השבוע המיוחד.
למחרת בשעה שלוש אחר הצהריים, מעט לפני כניסת השבת, העברתי את ההרצאה והטעימה המודרכת. בערך באותה שעה התקבלה לראשונה התלונה על האופנוע שלי, כלומר כ־24 שעות אחרי עזיבתי את עיר החופש בדרכי אל עיר הקודש.
את כל הפרטים האלה ואחרים (כמו הקלות במציאת מקום חנייה לאופנוע ברחוב, מה שמייתר את הצורך לעמוד בחנייה אסורה, לא כל שכן חניית נכה, עבירה שהיא לא רק בין אדם למקום אלא בין אדם לחברו!) ציינתי בבקשה לביטול הדוח ששלחתי לעיריית תל אביב, בצירוף טענתי כי אוכל להוכיח על נקלה שכלל לא שהיתי בעיר בעת ביצוע העבירה.
מה שאירע הוא שככל הנראה מישהו שחיפש חנייה בסופה זיהה שהאופנוע שלי עומד יחיד, אמצעי בתוך שלוש חניות לאופנוע שמספיקות כדי להחנות רכב קטן. הוא ידע שהסיכויים לקבל דוח חנייה על חנייה בשטח המיועד לאופנועים במזג אוויר כזה קטנים, ולכן החליט “להסיע” את האופנוע שלי כמה מטרים קדימה (משימה די פשוטה – די להוריד אותו מהמגבה) וחנה במקומי.
שלב התוכחות
הנה לכם נגע ראשון בסיפור: החוצפה של אדם לטפול עבירה על חברו ובלבד שלא הוא יינזק. ההערה השנייה נוגעת למשטרת ישראל ולעירייה, שהתקשרו לילדים שלי אחרי שלדבריהם לא עניתי לטלפון שלי. מילה אחת שהיא בעצם ארבע: להד"ם. בזיכרון הטלפון שלי, שלא קשה כל כך להשיג, לא הופיעה אף שיחה שלא נענתה – כך שלא ברור לאן בדיוק התקשרו ולמי.
יש גם פרשייה־זוטא בסיפור: החנייה רשומה על שם נכה שמתגורר בקומה שמעל, רק שהרכב שעל שמו היא רשומה הוא בכלל לא הרכב שלו. מדובר בקומבינה שבמסגרתה מחזיק קרוב משפחה ברכב הרשום על שם האב – והוא זה שמשתמש בחנייה. חשוב לי לציין שגם לאחר שכל זה ידוע לי, לא הייתי מעז לעולם להעמיד את האופנוע שלי באמצע חניית הנכה.
אנחנו מתקרבים לסוף הטור, זמן טוב לבדוק מה היה לנו פה: עבירה שבין אדם לחברו – של הנהג ש”החנה” את האופנוע שלי בחניית נכים רק כדי שלא להמשיך לחפש חנייה מותרת.
עוד נמנה גם את החוצפה של מי שמחזיק בחנייה עבור רכב לא־לו. כלומר, אני יודע שלפעמים רושמים כבעל תו נכה גם רכב של קרוב שמסייע לו, אבל תיאלצו להאמין לי שלא זה המקרה.
שתי אלה מתווספות לחלמאות של רשויות בפנותם לאזרח – אם משטרת ישראל אינה מסוגלת לאתר את מספר הטלפון של בעל רכב (במקרה דנן אופנוע), אפשר לחשוד בה שתתקשה לפענח פשעים מורכבים יותר.
אחרי כל אלה מוכרח לבוא צל"ש אחד – והוא למחלקת החנייה של עיריית תל אביב יפו. לא בגלל התשובה שקיבלתי לבסוף, אלא כיוון שלדוח צורפו פרטים ברורים על הדרך שבה ניתן לערער עליו, וכן על כך שלאחר שהגשתי את הערעור, קיבלתי מיד הודעה שלפיה "הבקשה נקלטה והיא מטופלת", תוך ציון המועד המשוער שבו אזכה לתשובה. מקץ ימים אחדים, הרבה לפני המועד שצוין בהודעה הקודמת, התקבלה גם התשובה: הדוח בוטל "לפנים משורת הדין".
אל התחושה הנעימה כשלעצמה שלא איאלץ להיפרד מאלף שקלים, נוספה גם הנחמה על כך שהרקורד הנקי שלי לא יוכתם בדבר עבירה, אפילו אם מדובר בעבירת חנייה... סעו בזהירות וחנו כחוק!
התרעות פיקוד העורף