שרמן העריכה כי בישראל ממתינים כיום כ-900 אנשים להשתלה, והדגישה את המשמעות הכלכלית של היציאה ממעגל הדיאליזה. מעבר לשיפור הבריאותי, היא אמרה, השתלה מאפשרת חזרה הדרגתית לשגרה, ובמקרים רבים גם חזרה למעגל העבודה בתוך כשלושה חודשים, וזאת כמובן לצד הקלה משמעותית על בני המשפחה שמלווים את המטופל לטיפולים מספר פעמים בשבוע.
במהלך השיחה הוצג תפקידה של העמותה כמנגנון משלים למדינה. שרמן תיארה עבודה "יד ביד" עם משרד הבריאות והמרכז הלאומי להשתלות, אך טענה כי העמותה מספקת שכבת ליווי אישית ומעמיקה שאינה קיימת במערכת הממלכתית באותה רזולוציה. לדבריה, תורמים לשעבר מלווים תורמים חדשים, מסייעים להם בהתמודדות מול התהליך הרפואי, ועוקבים גם אחרי היבטים משפחתיים ותעסוקתיים.
נושא נוסף שעלה הוא מנגנון ה"הצלבות", שנועד לתת מענה למצבים שבהם אדם רוצה לתרום לקרוב משפחה אך אינו מתאים רפואית. במקרה כזה, אמרה שרמן, העמותה פועלת לאתר נתיב שבו התורם יעניק כליה למטופל אחר, ובמקביל יימצא תורם מתאים לקרוב המשפחה, כך שיותר ממטופל אחד מרוויח מהמהלך.
אלישב רבינוביץ, שתרם כליה בעצמו, הרחיב בדיון על סוגיית התמריצים לתורמי כליה בישראל והדגיש את המורכבות שבהכנסת שיקולים כלכליים לתחום שנתפס בראש ובראשונה כערכי. לדבריו, המדינה מעניקה כיום החזרי הוצאות ופיצוי עקיף על אובדן ימי עבודה, נסיעות, אשפוז ובדיקות, בהיקף שעשוי להגיע לטווח של 30 עד 60 אלף שקל, בהתאם לשכר ולמיצוי ההטבות מצד התורם. עם זאת, הוא ציין כי מניסיונו האישי ומהיכרותו עם תורמים רבים, אין אחד מהם שנכנס לתהליך בגלל התמריץ, ורובם כלל אינם מודעים לעניין ההחזרים בשלבים הראשונים.
רבינוביץ תיאר כיצד דווקא המפגש המאוחר עם הממד הכלכלי עלול לעורר תחושת אי נוחות. לדבריו, היו תורמים שסיפרו כי רק לאחר התרומה, כשהגישו בקשה לפיצוי וגילו שחלק מהסכום ממוסה או מקוזז, נוצר אצלם תסכול. לא משום שהכסף היה המניע, אלא משום שברגע שהמערכת הכלכלית נכנסת לתמונה, הציפיות משתנות. פעולה שנתפסה כאלטרואיסטית לחלוטין הופכת לפתע לאירוע עם מחיר, קיזוזים ושומות, ומכאן גם תחושת האכזבה.
על הרקע הזה עלה בדיון גם ההקשר הבינלאומי. רבינוביץ הזכיר כי בעולם קיימת רתיעה עמוקה מתמרוץ ישיר של תרומות כליה, בשל החשש מסחר באיברים. הוא ציין כי יש מדינות, ובראשן איראן וטורקיה, שבהן קיים מודל מפוקח של תשלום ישיר לתורמים, מודל שמביא לכך שכמעט ואין רשימות המתנה, אך גם מעורר ביקורת חריפה במערב בשל הפערים החברתיים והחשש מניצול אוכלוסיות מוחלשות. לדבריו, "אף אחד לא רוצה להגיע לשם", והדיון בישראל מתמקד במציאת מודל ביניים זהיר.
שרמן הצטרפה לדיון והזהירה מפני הרחבת תמריצים באופן שעלול לטשטש את הגבול בין פיצוי לגיטימי לבין תשלום שמעודד סיכון לא מבוקר. היא הדגישה כי האתגר הוא לשמר את האופי ההתנדבותי של התרומה, בלי ליצור מצב שבו שיקול כלכלי דוחק אנשים לפעול נגד טובתם. בתוך כך העלתה אפשרות לבחון חלופות שמייצרות ערך חברתי רחב יותר, כמו מלגות לימודים או הטבות חינוכיות, במקום תשלום ישיר במזומן.
שרמן הדגישה כי לפי ניסיון העמותה אין קשר מובהק בין מצב סוציו-אקונומי לבין נכונות לתרום, וכי תהליך האישור כולל בדיקה של יציבות אישית ומשפחתית. הדיון כולו שיקף את קו התפר העדין שבין כלכלה לערכים, בין רצון להכיר בתרומה ולהקל על התורמים, לבין החשש שהכנסת כסף במובן הישיר תפגע דווקא במוטיבציה ובאמון שמחזיקים את המערכת הזו.
לקראת סיום פנתה שרמן למקבלי ההחלטות וטענה כי למרות החיסכון המצטבר של יותר מ-3 מיליארד שקל לאורך השנים, העמותה אינה מתוקצבת בבסיס התקציב ונשענת על מבחני תמיכה וקולות קוראים שאינם מובטחים משנה לשנה. "אנחנו חייבים להיות בבסיס התקציב", אמרה, והציעה מודל של תקצוב קבוע, למשל לפי מספר השתלות, כדי לאפשר לעמותה להעמיק את הליווי, להגדיל את החשיפה ולהביא עוד תורמים שיוכלו לקצר את רשימת ההמתנה המייסרת של מטופלי הדיאליזה.
התרעות פיקוד העורף