אתגר רשת, טיפשי אך לא מזיק, גורם לאנשים להעלות בימים האלה תמונות שלהם מלפני עשר שנים, משנת 2016. ובכן, אבקש להעלות את הרף במעט עם זיכרונות שמלאו להם כמעט 40, כי החורף ההוא של 1986-1987 היה אחד המשמעותיים בחיי.
זו הייתה הפעם הראשונה שבה גרתי מחוץ לבית, במשך כמה חודשים עד לגיוס (פברואר 1987), והיה לי קר. מקור הקור היו שתי סיבות: גם פרידה כואבת ממי שהייתה החברה שלי בקיץ הקודם, וגם העובדה שגרתי באחד האזורים הקרים בישראל, קיבוץ נאות מרדכי.
מי שמתרעם על הקביעה כאילו צפון עמק החולה הוא אחד הקרים בארץ, כנראה לא התעורר אף פעם בחמש בבוקר בחורף, עת ערפילים מכסים את העמק וקרה גורמת לדשא לנצוץ באור ראשון במעטה של קרח.
עבדתי כמלגזן במפעל "פלריג", מה שאומר שבמשך רוב היום ניידתי סלילים של אריגי פלסטיק מנולי האריגה אל משטחי ענק, לא לפני שציפיתי אותם בעטיפה כדי להגן אליהם בדרך אל הלקוח הכי גדול של המפעל, בלגי או הולנדי (40 שנה, לך תזכור).
כשלא עבדתי, קפצתי לא מעט לקריית שמונה: לאכול פלאפל, לרכוש את הירחונים "כותרת ראשית" או "פוליטיקה" (שהיה בעצם ביטאון "רצ"), ובימי שלישי - שתיתי ורקדתי באירוע השבועי הקבוע והפרוע של המתנדבים מקיבוצי האזור.
בנוסף ניסיתי לשחק רוגבי בהפועל כפר בלום, באחת מקריירות הספורט הקצרות בהיסטוריה - ובסוף אותו חורף החלפתי את נעלי הבית המשובצות של "המגפר", סמל קיבוצניקי ידוע כמו סיגריות "נובלס", בנעליים האדומות של הנח"ל המוצנח. שלום נעורים, להתראות קריית שמונה.
שער הרחמים
מאז אני נזכר לעיתים, לרוב בחיוך, בחורף ההוא - שבו נראתה לי קריית שמונה ככרך סואן. אלה היו ימים טובים לעיר: מלחמת לבנון הראשונה (הבעייתית מהרבה בחינות אחרות) הרחיקה ממנה את הקטיושות שנורו מדרום לבנון, בתחנה המרכזית ירדו ועלו חיילים בדרך לשער פטמה שדרכו נכנסנו ללבנון (ופרנסו לא מעט עסקים, מדוכן הפלאפל שצמוד לתחנה ועד ל"גזלן" הבאגטים של דודה אסתר, סמוך לגדר המערכת), השוק המה קונים, התפוחים זרמו למפעל סיידר הגליל - והעיר נראתה כעומדת לפני קפיצת מדרגה, שלא הגיעה.
נמהר במנהרת הזמן מהחורף ההוא לשבוע שעבר, שבו שלף שר האוצר של מדינת ישראל נדבה והעניק לכל תושב קריית שמונה שחוזר לעיר כרטיס לבזבוזים בעסקים בעירו, כאילו עמד עם מצקת גדולה בידו בפתחו של בית תמחוי.
שרה ושררה
אוי ק"ש... כסף מעולם לא היה סימן ההיכר שלך, אבל פעם לפחות היה לך כבוד. גם אותו רמסו, הפכו את תושבייך לפליטים ואת עסקייך לקורסים, עד שנעמדו כעניים בפתחו של משרד האוצר.
אבל עזבו פוליטיקה נטו, בואו ננסה להתקדם ממנה אל הכלכלה: למרות ההחלטה לייבש את העיר, הבינו בליכוד שזה מתחיל להיראות לא טוב. נכון שתשובי האזור אינם מרובים, אבל כשליכודניקים "שרופים" כמו חלק גדול מתושבי העיר מדגימים איך מתעללת בהם ממשלת הליכוד, זה עלול להשפיע על התדמית. לכן החליטו לעשות מעשה.
רק שהשקעה בתשתיות היא זרה לממשלה הנוכחית, ומנועי צמיחה הם משהו ששר האוצר שלה, בצלאל סמוטריץ’, בטוח ששייך למכלול של הטרקטורים שחורשים בשדות עמק החולה.
אוי קריית שמונה, שוב הפוטנציאל האדיר שלך נשאר על הנייר, שוב עומדים להפקיר את ביטחון תושבייך כדי שנשיא אמריקאי מיליארדר יוכל לגזור את הקופון על פרויקט הנדל"ן בעזה, שוב יגיעו עסקייך (אחרי שיבזבזו בהם את הנדבה שהעניק שר האוצר לתושבים) לפשיטת רגל. שוב תתחדש בריחת הצעירים, הגירה שלילית של כל מי שיכול.
רק שהפעם המצב שונה. הפעם יצאה העיירה הצפונית לקרב על חייה כשהיא תשושה, כששליש מתושביה לא ממהרים לשוב לבתיהם, אחרי שכולם קיבלו הצצה לחיי הנוחות היחסיים באזורים מרכזיים יותר, ביישובים עם בתי חולים, בתי ספר, אוניברסיטאות ואפשרויות תעסוקה מגוונות. הציצו - ונפגעו: קריית שמונה תהיה אולי תמיד בליבם, אבל לגור בה הם כבר לא יחזרו.
בשלהי מלחמת השחרור הוחלט להקים את קריית-יוסף, על שם יוסף טרומפלדור, אחר כך שונה השם לקריית שמונה, על שם שמונת מגיני תל חי, אולי הסמל המובהק ביותר לנרטיב הציוני העמוק ביותר: אין לנו לאן לסגת, אין לנו לאן ללכת אלא קדימה, להציב את המחרשה והמחרטה במקום שבו עובר הגבול.
קריית שמונה אף פעם לא הייתה יישוב משגשג, אבל פעם לפחות היא הייתה נשמת אפה של הציונות. עד שבאה ממשלה נקמנית ומושחתת, דוגמה לשילוב של בורות וטמטום, של חוסר יכולת עם חוסר רצון - ולא רק שכמעט החריבה אותה, עתה היא מנסה לקנות את תושביה בחרוזים, בכרטיסים נטענים, בכלכלת בחירות עלובה שמציגה את כולם כנזקקים. איכה הייתה קרייה נאמנה למשהו שנקנה בנדבה?
התרעות פיקוד העורף