דודי אמסלם נכנס לסוגיה הקריטית: "כל מה שניתן"

בדבריו אמר אמסלם כי "לפי תפיסת עולמי, יש להפריט כל מה שניתן להפריט, למעט מונופולים טבעיים ומפעלים בעלי ייעוד חברתי. התעשיות הביטחוניות הן מקרה ייחודי: הן מהוות את האקס פקטור של צה״ל, חיבור מנצח בין טכנולוגיה מתקדמת, חיילים מיומנים ומוטיבציה גבוהה. כאשר מדובר בביטחון, החיים קודמים לאיכות החיים. היקף ההכנסות של כלל החברות הממשלתיות הוא מעל 105 מיליארד שקלים – נכס לאומי אדיר".

השר התעכב בדבריו בעיקר על התעשיות הביטחוניות, אותן הגדיר כחוד החנית של הכלכלה הישראלית וכמרכיב מרכזי ביכולת הקיום של המדינה. לצד זאת, הוא הזכיר גם את פעילותן של תשתיות אזרחיות בזמן מלחמה, ובראשן חברת החשמל, והדגיש כי ללא תשתיות בסיסיות כמו חשמל, נמלים ותחבורה, גם המערכת הביטחונית אינה יכולה לפעול.

אז האם אנחנו צפויים לראות בקרוב גם הפרטות? לא סביר. 68 החברות הממשלתיות מעסיקות היום כ־54 אלף עובדים, רושמות הכנסות שנתיות של יותר מ־105 מיליארד שקלים, יצוא בהיקף של כ־21 מיליארד שקלים והשקעות של כ־28 מיליארד שקלים בתשתיות. עיקר ההכנסות וההשפעה הכלכלית מרוכזים במספר מצומצם של חברות גדולות ומוכרות.

ברשימה זו נמצאות חברת החשמל, מקורות, רכבת ישראל, נמלי הים, נתיבי ישראל, התעשייה האווירית ורפאל. אלו חברות הנשענות על מונופול טבעי, תשתית לאומית או רגישות ביטחונית גבוהה, והן בדיוק אותן חברות שאמסלם עצמו מחריג מהפרטה מלאה.

לאחר שמסירים מהדיון את החברות הללו, נותרת רשימה מצומצמת יחסית של חברות שניתן להגדיר כמועמדות פוטנציאליות להפרטה. בין הבולטות נמצאת "דירה להשכיר", הפועלת בשוק הדיור להשכרה ארוכת טווח לצד יזמים פרטיים, ללא יתרון תשתיתי ייחודי למדינה. גם "חברת ערים", העוסקת בניהול פרויקטים עירוניים והתחדשות עירונית, פועלת בתחום תחרותי שבו קיימים שחקנים פרטיים רבים.

לרשימה זו ניתן לצרף את החברה לשירותי איכות הסביבה, העוסקת בטיפול בפסולת מסוכנת. אף שמדובר בתחום רגיש סביבתית, הפעילות עצמה היא עסקית ופועלת בשוק שבו קיימים שחקנים פרטיים, כך שהמדינה יכולה לפקח באמצעות רגולציה במקום להחזיק בבעלות. גם חברת הפחם, העוסקת ברכש ולוגיסטיקה של פחם, נחשבת מועמדת טבעית להפרטה, בעיקר על רקע הירידה המתמשכת בשימוש בפחם והעובדה שמדובר בפעילות לוגיסטית שניתן להעביר למגזר הפרטי.

דוגמה נוספת היא החברה למדליות ולמטבעות, גוף מסחרי לכל דבר העוסק בעיצוב, שיווק ומכירה של מוצרי אספנות. אין לחברה זיקה ביטחונית או חברתית המצדיקה בעלות ממשלתית, והיא פועלת בשוק חופשי לחלוטין. גם ענבל, החברה הממשלתית לביטוח, המספקת שירותי ביטוח למשרדי הממשלה ולנכסי המדינה, עולה לעיתים בהקשר זה. לטענת תומכי ההפרטה, ניתן להוציא את שירותי הביטוח למכרזים מול חברות פרטיות כמו מגדל או הראל, ולחסוך עלויות באמצעות תחרות.

בסופו של דבר, למרות הכותרת הרחבה על הרצון להפריט "כל מה שאפשר", מתברר שאחרי שמיישמים את הקריטריונים שהציג השר עצמו, לא נשאר הרבה מה להפריט. גם את המעט הזה, מה שלא קודם בשלוש השנים האחרונות, קשה להאמין שיופרט בחצי השנה שנותרה לכהונת אמסלם. החריגים הבולטים הם רפאל והתעשייה האווירית, שבהן כבר התקבלה החלטה עקרונית על הפרטה וכדור השלג החל להתגלגל אך מדובר בתהליכים ארוכים, שסביר שיימשכו עוד כמה שנים טובות. בסופו של דבר, הפער בין ההצהרות לבין קצב המהלכים בפועל ממחיש שדיבורים לחוד, ומעשים והפרטות לחוד.