מעבר להיקף ההגירה, המחקר מצא שינוי גם בהרכב המהגרים. משקי הבית שנכנסו ליישובים המוטבים לאחר הרפורמה היו בעלי הכנסה גבוהה יותר בממוצע, עם עלייה של כ-9% בהכנסה הממוצעת של המצטרפים. במונחים מצטברים, סך ההכנסות שנכנסו ליישובים הללו גדל בשיעור חד יותר, של כ-46% - שילוב של גידול במספר המהגרים ובאיכות ההכנסה שלהם.
עם זאת, ההשפעה נטו נותרה מוגבלת. שיעור ההגירה נטו של אוכלוסיית היעד עלה בכ-1.6 נקודות אחוז בלבד, תוספת שמגלמת תוספת שנתית ממוצעת של כמה משקי בית בודדים לכל יישוב. וגם אותם מצטרפים חדשים הגיעו מיישובים סמוכים ולא ממרכזי התעסוקה הגדולים במרכז הארץ, כמו תל אביב וגוש דן.
עוד מצא המחקר כי ההשפעות לא היו אחידות בין אזורים ואוכלוסיות. יישובים יהודיים קטנים נהנו מהשפעה חיובית יותר, ובמחוז הדרום ובאזור יהודה ושומרון נרשמה תגובה חזקה יותר לרפורמה מאשר בצפון. לעומת זאת, ביישובים גדולים וביישובים ערביים לא נמצאה השפעה מובהקת על ההגירה נטו. כמו כן, המחקר לא מצא שהטבות המס פגעו ביישובים סמוכים שלא קיבלו אותן, ולא זוהתה ירידה משמעותית במספר התושבים או בהכנסות ביישובים אלה.
היבט מרכזי נוסף במחקר הוא העלות התקציבית של המהלך. לפי החישוב הפיסקלי, הרחבת ההטבות הגדילה את היקף הזיכויים ממס בכ-700 מיליון שקל בשנה עד 2019. בחישוב מצטבר לארבע השנים הראשונות של הרפורמה, העלות הכוללת נאמדה בכ-1.86 מיליארד שקל. כאשר מחלקים סכום זה במספר התושבים שנוספו נטו ליישובים המוטבים, מתקבלת עלות של כ-340 אלף שקל לכל מהגר נטו.
אבל, ממש לא מדובר בסכום שקיבל אותו מהגר. בבנק ישראל מסבירים שחלק גדול מהעלות נובע מכך שההטבה ניתנת לכלל התושבים ביישוב הזכאי, גם לאלו שכבר גרו בו שנים קודם לכן ולא עברו בעקבות הרפורמה. במילים אחרות, כדי לשכנע מספר קטן יחסית של משקי בית חדשים לעבור, המדינה מעניקה הטבות מס רחבות לאוכלוסייה גדולה בהרבה של תושבים ותיקים שגם ככה כבר התגוררו ביישוב ולא היה כלל צורך לשכנע או לתמרץ אותם.
לכן, אף שהמחקר מראה שהמדיניות אכן הצליחה למשוך לפריפריה משקי בית בעלי הכנסה גבוהה יותר, מספר המגרים נטו היה זעום והמחיר התקציבי של כל תושב חדש גבוה מאוד. הממצאים האלו ממחישים שוב שהטבות מס ופטורים למיניהם מפזרים משאבים רבים כדי להשיג שינוי מוגבל בלבד, מה שמעלה שאלות לגבי יעילותם ככלי מדיניות מרכזי לאורך זמן.
התרעות פיקוד העורף