אחד הממצאים החשובים ביותר, בעיניו, הוא מקור ההגירה. העובדה שהמצטרפים ליישובים המוטבים לא הגיעו ממרכזי התעסוקה הגדולים במרכז הארץ, אלא בעיקר מיישובים סמוכים, מראה ששלמעשה הניסיון נכשל ושבמקום למשוך לפריפריה אוכלוסייה חזקה מהמרכז רק הזזנו אנשים בתוך הפריפריה.
ישראל עטיה מצביע על כך שהפער הזה הפך את באר שבע למוקד של דיון מדיניות. לדבריו, מרכז המחקר והמידע של הכנסת בוחן בימים אלה הצעת חוק להרחבת הטבות המס לעיר, באמצעות העלאת רף האוכלוסייה הקובע זכאות ל-230 אלף תושבים והורדת סף הניקוד המזערי. “העלות של מהלך כזה לבאר שבע בלבד מוערכת בין 612 ל-829 מיליון שקל בשנה”, הוא אומר, “ואם יוחלט לצרף גם את אשקלון, מדובר בתוספת תקציבית של עוד 503 עד 612 מיליון שקל בשנה”.
הנתונים משוק הדיור מחזקים, בעיניו, את השאלות שעולות מהמחקר. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מחיר דירה ממוצעת בבאר שבע עמד ברבעון השלישי של 2025 על כ-1.224 מיליון שקל, לעומת כ-1.247 מיליון שקל ברבעון הרביעי של 2024, ירידה של כ-2%. במקביל, אף שנפח העסקאות בעיר נותר גבוה יחסית, קצב ההתכווצות חד. בתקופה הנסקרת האחרונה נמכרו בעיר יותר מ-585 דירות יד שנייה, אך מדובר בירידה של כ-22% לעומת שלושת החודשים הקודמים.
עטיה מציין כי נתוני הכלכלן הראשי מצביעים על תופעה רחבה יותר בפריפריה. שיעור ביטול העסקאות בדירות חדשות שנחתמו בשנת 2023 הגיע ל-3.6%, נתון חריג בקנה מידה היסטורי, עם כ-1,300 עסקאות שבוטלו בין השנים 2023 ל-2025. “במוקד גל הביטולים נמצאות ערי הפריפריה”, הוא אומר, “ובראשן באר שבע, שבה שיעור הביטולים הגיע ל-6.5%”. לכך מצטרף גם מלאי של כ-900 דירות חדשות מקבלן שטרם נמכרו בעיר.
לדבריו, החיבור בין נתוני המחקר של בנק ישראל לבין הנתונים העדכניים מהשטח מחדד את המחיר הכלכלי של המדיניות. “הטבות המס הצליחו למשוך אוכלוסייה אמידה יותר, אבל במחיר כבד וביעילות מוגבלת”, הוא אומר. העלות הממוצעת של כ-340 אלף שקל לכל תושב נוסף נטו, כפי שעולה ממחקר בנק ישראל, ממחישה עד כמה מדובר בכלי יקר.
בעיניו, השאלה המרכזית אינה אם ההטבות עובדות, אלא מה מקומן בסל הכלים של המדינה. “כשהמדינה משקיעה סכומים כאלה, צריך לשאול אם נכון להמשיך לקנות תושבים דרך מערכת המס, או להשקיע ישירות בדברים שמושכים אנשים לאורך זמן, חינוך, תחבורה, מקומות עבודה”, הוא אומר.
גם במרכז המחקר והמידע של הכנסת מציינים כי הטבות המס אינן נחשבות לכלי מדיניות יעיל ביחס לעלותן, ובוודאי לא ככלי בלעדי, בין היתר משום שרוב הנהנים מהן הם תושבים ותיקים ובעלי הכנסות גבוהות.